סקרים
דבר מעניין נודע לנו בשבוע שעבר, הידיעה המרעישה תפסה כותרת ראשית אחת ושקעה בתהום הנשייה ללא השארת עקבות בחיינו. היתה זו התוצאה של הסקר החדש של "מעריב" אודות שיעורי התמיכה בתוכנית ההינתקות. מול עינינו המשתאות נגלו אותיות גדולות המבשרות על ירידת התמיכה מ-61% ל-54%.
אני רוצה להבין משהו: למרות חסימות הכבישים והגיוס הכללי של "אברמוביץ' - פוליטרוקים בע"מ" - ירידה של 7% בתמיכה בתוכנית ההינתקות תוך שלושה חודשים? הבה נחבר לזה נתון נוסף: בכל מערכות הבחירות מאז 81' לפחות, התוצאה האמיתית בקלפי היתה תמיד מספר אחוזים ימינה מהסקרים, שלא לדבר על הסקרים בליכוד ערב המשאל, כאשר איש לא חלם על התוצאה המדהימה שהיתה בקלפי. החיבור של שני הנתונים האלה מביא אותנו למסקנה, שלו נערך משאל עם, הניצחון של "הכתומים" היה כמעט ודאי!..
השבח לאל, אין במדינת ישראל הליך סטטוטורי לקביעת דעת הרוב, שהוא "סקר". יש הצבעה בקלפי, כמו בכל מדינה פסבדו-דמוקרטית בעולם. הסקרים מיועדים בעיקר לאנשי הפרסום, שמשתמשים בהם על-מנת לחדד את הכלים, שבעזרתם הם מרמים אותנו למען נקנה מוצרי צריכה ופוליטיקאים.
באותה ההזדמנות, גם אנחנו יכולים להציץ בסקרים כדי לקבל מושג כללי לאן נושבת הרוח, לא יותר מזה. רק השנה קיבל הוד מעלתו הסקר מעמד מיוחד בקביעת המדיניות. על-פי סיפור המחזה, לימור ליבנת ממש לא רצתה לבגוד בבוחריה ועקרונותיה, אבל בסוף נאלצה להצביע עם שאר הניתוקיסטים "כי זה מה שהציבור רוצה"; באותה הדרך "השתכנעו" עוד כמה חבריה למפלגה. על-סמך נתוני הסקרים הכריזה על עצמה הקבוצה, שלא מסוגלת להביא 10 אפלים מפגינים לכיכר דיזנגוף: "מטה הרוב".
תומכים רבים של החרבת ההתיישבות תירצו את התנגדותם למשאל עם: "חבל על הזמן, התוצאה ידועה מראש" - מלבד הסקר, לא היה להם דבר להסתמך עליו.
תירוץ מדהים נוסף, שניכנס לפנתיאון הפסבדו-דמוקרטיה הישראלית היה "לא מחליפים כללים באמצע המשחק, מה פתאום משאל-עם - עכשיו?" הבנו, מי שכפה על המדינה החלטה אסטרטגית על-ידי שוחד וגנבת דעת, עליו להמשיך באותה הדרך עד הסוף, אין להחליף את הכללים באמצע. אחד הכללים היה, שתוצאות הסקרים קובעות את ההצבעה הגורלית של קברניטי המדינה.
על-פי ההיגיון הזה, ולו כדי לשמור על הכללים לאורך כל המשחק, השרה לימור לבנת היתה צריכה לתפוס את עצמה ביד: "אוי-וואי, מה עשיתי? הסקרים כבר לא מה שהיו!" לפחות חלק ממתנגדי המשאל היו צריכים להיחנק עם הקפה באותו בוקר, שהכותרת הופיעה: "העם משנה את דעתו, חייבים להחזיר את הגלגל לאחור, הדמוקרטיה חשובה יותר מפגיעה במתנחלים השנואים!"
כתומים
עדיף לא לשקוע באשליה, שלחסימת צמתים, לינה ברחובות ושרשראות אנושיות אנחנו חייבים את ירידת התמיכה בהחרבת ההתיישבות. לגימיקים ומתיחת גבולות המחאה עד המקסימות האפשרי יש משמעות, כאשר קודמת לכך פעולה שכלתנית, מתוכננת, מאומצת ומתמשכת של הפצת מסר ערכי ויצירת קשר אמיץ עם הציבור.
המבצע "פנים אל פנים" איחר את המועד בעשרות שנים. אך כשהיה הכרח להתחיל ביצירת בסיס רעיוני איתן והמועד והתנאים היו מתאימים, בראש המחנה התייצבה מועצת יש"ע, המורכבת ממנהיגים מוניציפאליים, מצוינים בביוב וכבישים, גרועים מאוד בקביעת מדיניות ומנהיגות רוחנית.
כשהגיעה השעה הקשה של פארסת "אוסלו", לא היו בראש מועצת יש"ע אנשים המסוגלים לקדם את פני הרעה בצורה מקצועית. מאז ועד היום מסוגלת אותה המנהיגות לייצר רק סיסמאות מתבכיינות ושליליות: "אחים לא מפקירים", "יהודים לא מגרשים". כל פרח יחסי ציבור יודע, שהמסר מוכרח להיות על דרך החיוב: מה "כן" עושים, לא מה "לא". ומי לעזאזל, המציא את לינת "הכתומים" ברחובות? זה כל-כך פתטי וכל-כך לא משכנע...
קו ההסברה העיקרי מתמצה באי-חוקיות ואי-מוסריות של הגרוש. אני מסכים, שהגרוש לא חוקי ולא מוסרי, אבל עוד מימי תחילתו של רעיון ההחרבה, זכור לי עימות רדיופוני בין תושבת שדרות, שדרשה יציאה מחבל עזה לבין תושב אחד הישובים של החבל. תוך כדי השיחה, המציאה אותה אישה היסטוריה חדשה של המזרח התיכון: "זה של המצרים וצריך להחזיר להם!" כל מה שהאיש הצליח לטעון נגדה היה: "אבל שם זה הבית שלנו..."
המסר הזה משדר חולשה ובקשת רחמים, לא זה המסר, שיכול לדבר היום אל לבו של הציבור. המסר "מגרשים אותי מהבית", במהותו תומך במיתוס הנלעג על הטובה, שכבר צומחת כביכול ועוד תצמח לישראל בתמורה לשטח הנעזב. אנחנו לא יכולים לנצח אותם בכלים שלהם, התגובה של מר ומרת ישראלי פשוטה: "תעברו דירה, תקבלו פיצויים ולנו יהיה טוב יותר..."
כדי לשכנע את מר ומרת ישראלי, יש להציג להם מול הפרצוף במרחק נגיעה את תמונת המצב לאחר ההינתקות, של המחיר הנורא בביטחון, כלכלה וחברה, שהמדינה כולה עומדת לשלם. כך, בתחילת פארסת "אוסלו" קיוותה הממשלה להשיג שקט בתוך הקו הירוק על-ידי האכלת הנמר בבשר המתנחלים. באותה תקופה, אחרי פיצוץ ליד בית אל, שבו נפצעו חיילים, הביע יצחק רבין סיפוק מכך, שכבר "חצי שנה מתרחשים הפיגועים רק מחוץ הקו הירוק". מה שהתרחש אחר כך בתוך הקו הירוק עלול להיות רק חזרה גנראלית לפני מה שעלול להתרחש לאחר שהממשלה הנוכחית תבצע את זממה ואולי בצד הניתוקיסטי סוף-סוף התחילו לרדת כמה אסימונים.
ניתוקיסטים
לפני המשאל בליכוד, הלכו אנשי הימין לבקר את כל חברי הליכוד בבתיהם, תקוע קיבלה גזרה של קריית עקרון. מרבית האנשים, שהגענו אליהם קיבלו אותנו בסבר פנים והבטיחו לתמוך בנו. על-פי תוצאות ההצבעה בקרית עקרון - הבטיחו וקיימו.
היו גם תומכי הנסיגה והשיחה עם חלק מהם סיפקה לנו חוויה מיוחדת להכיר את הסיבות שלהם. הסתבר, שהסיבה העיקרית היתה דווקא ייאושם הטוטאלי מכל אנשי הצמרת הפוליטית ומיכולתם להנהיג את המדינה.
בסיכום, הלך המחשבה שלהם היה "אם זה מה שהנעבעכים האלה מסוגלים לעשות, אז ניתן להם לעשות את מה שהם מסוגלים. אנחנו מבינים, שיהיה רע יותר, אז אולי אחרי שיהיה רע עוד יותר - תבוא מנהיגות חדשה ויהיה טוב".
"אם היו נסוגים גם מציר פילדלפי, הייתי מתנגד", אמר לנו אחד מהם. "אם ייסוגו מגוש קטיף, ייסוגו גם מפילדלפי", עניתי לו. "לא, לא יכול להיות, שאריק שרון ייסוג מפילדלפי", ניסה האיש לגייס את שארית אמונו בתבונתו של מפקד 101.
