במשך מרבית המאה העשרים הדוקטרינה של הפאן-ערביזם שלטה במזרח התיכון. הדוקטרינה קבעה שהמדינות הערביות קשורות בקשרי לשון, דת והיסטוריה וכולן הם חלק מהאומה הערבית הגדולה. הנושא הפלשתיני והאנטי-ציונות היו חלק מהדוקטרינה הפאן ערבית. אבל, קובע קארש, כאשר בודקים את המדיניות למעשה של מדינות ערב מגלים פחות דאגה לנושא הפאן-ערבי או הפלשתיני ובמציאות כל מדינה דאגה לאינטרסים שלה.
שלילת הלאומיות הפלשתינית
האמיר פייצל אבן חוסין ממכה, "גיבור המרד הערבי הגדול" ומנהיג התנועה הפאן ערבית, הוא קבע שפלשתינה הובטחה לערבים בשל תמיכתם בכוחות הברית במלחה"ע הראשונה. אבל, חתם בינואר 1919 על הסכם עם חיים ויצמן בו הכיר בהצהרת בלפור מנובמבר 1917 לגבי הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. אבל, כאשר הכתיר עצמו במרץ 1920 כ
מלך סוריה הוא כלל את פלשתינה בגבולות סוריה הגדולה. בקיצור, הוא התעלם משתי הכרזות פומביות שנתן בעבר.
גם לאחר שהודח מכסאו בסוריה והיה למלך עירק הוא לא חדל לפעול למען איחוד כל הקשת הפוריה תחת שלטונו. גם לאחר מותו בספטמבר 1933, נורי סעיד, ראש ממשלת עירק, חתר ב-1936 להקמת פדרציה פאן ערבית שתכלול את פלשתינה. ב-1942 הוא פירסם תוכנית מפורטת לאיחודן של סוריה, לבנון, פלשתינה ועבר הירדן למדינה פאן ערבית מאוחדת.
האמיר עבדאללה, שליטה של עבר הירדן המזרחי מאז 1921 התנגד לתוכנית. הוא שאף לאחד תחת שלטונו את "סוריה הגדולה" שתכלול את סוריה, פלשתינה ואולי אף עירק וערב הסעודית.
מדינות ערב היו מעוניינות למנוע את הקמת מדינת ישראל ולחלק ביניהן את שטחי פלשתינה. עבדאללה רצה לספח את האזור ההררי (כיום הגדה המערבית) עם מוצא לים בעזה. מצרים רצתה לספח את הנגב, סוריה הייתה מעוניינת בגליל ולבנון בחוף הים עד עכו.
לו ישראל נוצחה ב-1948 זה בדיוק מה שהיה קורה, קובע קארש. למעשה, באופן פרדוכסאלי, ישראל הצילה את התנועה הלאומית הפלשתינית מכליון.
מניפולציה של הנושא הפלשתיני
לאחר שמדינות ערב הביאו לחורבן לאומי של הפלשתינים (המפלה ב-1948 ) הן המשיכו במניפולציה של הנושא הפלשתיני לטובת האינטרסים שלהן. מצרים וירדן שהחזיקו בשטחים מפלשתינה סרבו לתת לפלשתינים זכות הגדרה עצמית.
עבדאללה סיפח ב-4 באפריל 1950 את הגדה המערבית לירדן ותושבי הגדה קיבלו אזרחות ירדנית, והשתלבו בחברה הירדנית מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית.
מצרים אומנם לא סיפחה את רצועת עזה אבל לא תמכה בלאומיות הפלשתינית. הפליטים הפלשתינים חיו תחת משטר צבאי וסבלו מהגבלות חמורות בתנועה. נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר אף הכריז שאין מקום למדינה נוספת לחופי הים התיכון.
שליטה של סוריה חאפז אסד (2000-1970) קבע בספטמבר 1974 שפלשתינה היא חלק מדרום סוריה. תמיכתו ב"תנועה הלאומית לשחרור פלשתין" הייתה מותנית באי חריגה מהכרזתו בעבר. הוא היה מעוניין בעיקר בחיסולה של ישראל. כאשר הפלשתינים העמידו פנים בנובמבר 1988 שהם מכירים בהחלטת החלוקה מ-1947 במטרה להשתחרר מהחרם הבינלאומי, סוריה התנגדה לצעד זה. גם להכרזה בספטמבר 1993 בהסכם עם ישראל שהעניק לפלשתינים את ההגדרה העצמית בגדה המערבית ורצועת עזה גינה אסד. אחמד ג'יבריל שבסיסו היה בסוריה אף איים לרצוח את
יאסר ערפאת.
שליטה של עירק, סאדאם חוסין תמך רשמית בעניין הפלשתיני, אך למעשה גילה אדישות מוחלטת לעניינם. הוא התנגד להתערבות עירק בירדן בספטמבר השחור ב-1970 ואף לא תמך בבואם של פלשתינים לעבוד בעירק. אומנם סאדם התנגד להסכם השלום של אנואר סאדאת נשעא מצרים ב-1979, אבל שינה את יחסו כאשר נזקק לעזרת מצרים בזמן מלחמת עירק - אירן (1980- 1988 ). הוא אף תמך בפומבי במו"מ עם ישראל לצורך סיום הסכסוך.
הציניות של סאדאם לא מנעה ממנו להכריז באוגוסט 1990, שהפלישה לכווית קשורה לעניין הפלשתיני. פרופ' קארש קובע שסאדאם הפך את הפלישה לכווית לחלק מהמאבק נגד הציונות וכצעד ראשון בדרך לירושלים.אבל, הכרזתו זו לא עשתה רושם על מדינות ערב, שהתנגדו לכיבוש כווית. מלבד הפלשתינים שהריעו לו על שליחת טילי סקאד על ישראל הוא לא הצליח לגייס לצידו את עמי ושליטי ערב. הפלשתינים, לעומת זאת, שילמו מחיר כבד על תמיכתם בסאדאם. הם הוחרמו על-ידי העולם הערבי ו-400,000 פלשתינים שחיו ועבדו בכווית, גורשו לאחר שחרורה.
אורחים לא רצויים
המניפולציה של העניין הפלשתיני הייתה בולטת במיוחד ביחס לפליטים הפלשתינים. במדינות ערב ראו בפליטים מוגי לב ולא פטריוטים שלא מלאו את חובתם הלאומית להילחם למענה. אבל, הרצון להיפטר מהאורחים והשנאה לישראל הביאו לשיתוף פעולה ערבי- פלשתיני בהתנגדות להחלטה 194 של האו"ם מ11 בדצמבר 1948 . ההחלטה התנתה חזרת הפליטים בהשגת הסכם שלום ויישובם של חלק מהפליטים במדינות ערב. מאוחר יותר הפכו את ההחלטה לבסיס לרעיון "זכות השיבה". הדרישה ל"זכות השיבה, הנציחה את בעיית הפליטים והפכה לאמצעי למניעת אסימילציה של הפליטים במדינות ערב.
מדיניות זו של מדינות ערב הייתה בולטת ביותר בלבנון, המדינה הליברלית ביותר. החשש מרדיקליזציה כתוצאה מקליטת הפליטים שמספרם גדל מ-100,000 ב-1948 ל-500,000 ב-2012, ומהפרת האיזון העדין והשביר, נמנעה מהפליטים כל השתלבות במערכת הכלכלית, החברתית והפוליטית. הפליטים חיים עד היום ב-12 מחנות צפופי אוכלוסין ויותר ממחציתם חיים בעוני. הם מטופלים על-ידי אונרא, ארגון הפליטים של האו"ם למען הפליטים הפלשתינים. על הפליטים מוטלות הגבלות בבעלות על רכוש, תנועה ויכולת לעבוד. למעלה מ-70 מקצועות נאסרו עליהם. אומנם האיסור לגבי 50 מקצועות בוטל רשמית ביוני 2005 אבל, במציאות המצב היה שונה. רק 2% מהפליטים ניצלו את ההחלטה מאוגוסט 2010 ששיפרה את הגישה של הפליטים לשוק העבודה אבל 25 מקצועות עדיין אסורים על הפליטים כמו הנדסה,ורפואה. הפלשתינים מקבלים שכר יותר נמוך על אותן עבודות בהן מועסקים לבנונים.
לבנון היא הדוגמה הקיצונית ביותר, אבל גם בשאר מדינות ערב לא קיבלו הפלשתינים יחס של אחים. על-פי החלטת הליגה הערבית נאסרה קבלת אזרחות או חיסול מחנות הפליטים ומעבר להתיישבות והם הושארו המחנות ובטיפולה של אונרא. כמו-כן, הוטלו עליהם הגבלות בבעלות על רכוש ובגישה לשירותי בריאות, רווחה והשכלה. ב-2004 העניקה סעודיה אזרחות למי שגר בה 10 שנים, אבל, הזכות לא כללה פלשתינים. בסעודיה חיים כ-500,000 פלשתינים.
ירדן הייתה היחידה שאיפשרה התאזרחות לפליטים ואף השתלבות אבל הפלשתינים עדיין סובלים מאפליה ונמצאים בשולי החברה. בין 1949 ל-1967 השתלטה ירדן על הגדה המערבית ובין 250,000 ל-500,000 היגרו לירדן. גם אלה שנותרו בגדה המערבית סבלו מאפליה שיטתית. הפלשתינים משלמים מיסים הרבה יותר כבדים לעומת הבדואים ונמנע מהם להתקבל למשרות ממשלתיות וייצוגם הפוליטי ללא כל יחס למספרם. למעלה מ-2,000,000 פלשתינים רשומים באונרא ו- 370,000 עדיין גרים ב-10 מחנות פליטים. רישומם באונרא נועד להבטיח את מועמדותם "לזכות השיבה".
מספרם הרב של הפלשתינים בירדן הביא את "התנועה לשחרור פלשתין, שקמה ב-1964 לנסות להשתלט על ירדן בסתיו 1970 כדי לסלק את השלטון ההאשמי ולממש את זהותם הלאומית שם. המלך חוסין דכא את ההתקוממות וסילק את "תנועה לשחרור פלשתין" מירדן. ביולי 1988 נשללה מהפלשתינים בגדה המערבית האזרחות הירדנית. לאחר
הסכם אוסלו והסכם השלום הישראלי- ירדני (1994 ) נשללה מפלשתינים רבים האזרחות הירדנית.
המשך יבוא.
