רצח אחים
מדינות ערב המארחות לא רק הציבו את האורחים הפלשתינים בשולי החברה אלא גם לא נמנעו מלטבוח בהם. ב-1970, כאשר הפלשתינים סיכנו את שלטונו, המלך חוסין רצח אלפי פלשתינים ב"ספטמבר השחור". פלשתינים מפוחדים העדיפו להסגיר עצמם לצה"ל. מספר הנרצחים היה בין 13,000 ל-15,000. מספר גבוה בהרבה ממספר הפלשתינים שנהרגו ב-1948.
בקיץ 1976 המיליציה הלבנונית הנוצרית בשיתוף עם הצבא הסורי רצחה 3,500 פלשתינים במחנה הפליטים תל-זעאטר. שש שנים לאחר מכן המיליציה הנוצרית טבחה מאות פליטים פלשתינים בסברה ושתילה, שעה שצה"ל היה בקרבת מקום. מדינות ערב לא באו לעזרת הפלשתינים.
ב-1983, כאשר ניסה ה-PLO לחדש את נוכחותו בלבנון לאחר שגורש על-ידי צה"ל, הצבא הסורי גרש אותו. אבו עיאד ממנהיגי הפתח האשים אז את סוריה בביצוע פשעים "גרועים מאלה שביצע האויב הציוני" נגד העם הפלשתיני.
בקיץ 2007 הצבא הלבנוני הרג מאות פלשתינים, כולל אזרחים רבים, במחנה הפליטים נהאר אל-באראד וגרם לנזקים סביבתיים חמורים במחנה וכתוצאה מכך כ-30,000 פליטים ברחו למחנה שכן. אלפי פלשתינים נהרגו במלחמת האזרחים הסורית ועשרות אלפי פלשתינים ברחו מסוריה כאשר הוטל מצור על מחנות הפליטים ותושבים סבלו חרפת רעב. מחנה ירמוך הגדול ליד דמשק שחיו בו כ-250,000 פלשתינים ומתוכם 150,000 הוגדרו כפליטים, הפך לאיי חרבות ונותרו בו רק כ-18,000 שלא הצליחו לברוח.
נכבה לאחים
הפלשתינים הפכו את הנכבה הפלשתינית של 1948 לטרגדיה מפורסמת. אבל, דבר לא פורסם על הטראומות שהם עברו לאורך השנים מאחיהם הערבים. בראשית שנות ה-1950 מדינות המפרץ גרשו פועלים פלשתינים ואירועי "ספטמבר השחור" הביאו לגירושם של כ-20,000 פלשתינים מירדן ולהריסת מחנותיהם. לאחר מלחמת כווית ב-1991 ממשלת כווית גרשה 400,000 פלשתינים וערפאת התלונן ש"מה שכווית עשתה היה גרוע יותר ממה שישראל עושה בטריטוריות הכבושות". בכווית נותרו רק כ-30,000 פלשתינים שלא גורשו מפני שהיו להם מסמכים מצריים בשל מוצאם מרצועת עזה. ישראל, לעומת זאת, הרשתה לכ-30,000 פלשתינים לחזור לגדה המערבית ולכ-7,000 לעזה כפי שנכתב בספר השנה הפלשתיני, כי הם היו בעלי מסמכים ישראלים.
בספטמבר 1995 שליט לוב מועמר קאדאפי הכריז כי יגרש את כל הפלשתינים מארצו וקרא לשאר מדינות ערב לעשות זאת. ההכרזה באה כתגובה ל
הסכם אוסלו. שליט לוב טען שכעת יש לפלשתינים מולדת לחזור אליה ולכן הוא ישלח את 30,000 הפלשתינים הגרים בלוב לגדה המערבית. אף אחת ממדינות ערב לא הצטרפה ליוזמת שליט לוב אבל הן סרבו לתת מקלט למגורשים. לבנון סרבה להרשות לפליטים שהגיעו מלוב בדרך הים להיכנס. סאדאם חוסין שליט עירק נקט ב-אפריל 2003 באלימות וטרור נגד הקהילה הפלשתינית בעירק שמנתה 34,000. כתוצאה מכך ברחו כ-21,000. מדינות ערב סרבו לקבלם.
אהבה לא הייתה שם
למען ההגינות, כותב פרופ' קארש, הפלשתינים "הרוויחו ביושר" את היחס אליהם. בראשית 1948 כוח המתנדבים הערבי שבא לעזרת הפלשתינים במלחמתם ביהודים נתקל בקשיים לספק את צרכיו בשל העדר נכונות מצד ערביי הארץ לספק את צורכיהם. אבל, גם הכוח המתנדב השפיל את מארחיו.
האיבה ההדדית התגברה לאורך השנים. ה-PLO נוסד באמצע שנות ה-1960 על-ידי ערפאת. בתקופת מנהיגותו של ערפאת עד נובמבר 2004 המנהיגות הפלשתינית ניצלה כל הזדמנות כדי לתקוף את המדינות המארחות. הפעילות נגד ממלכת ירדן הביאה ל"ספטמבר השחור". לאחר הנסיגה מירדן קבע ערפאת את בסיסו בלבנון ולא היסס להתערב בענייניה הפנימיים ותרם חלקו לפרוץ מלחמת האזרחים שנמשכה כשני עשורים ועלתה בחיי אלפי בני אדם.
הפלשתינים הקימו "מדינה בתוך מדינה" בלבנון. חלקים מהעיר ביירות ומחנות הפליטים הפכו לשטח בשליטת הפלשתינים. חלק מדרום לבנון הפך ל"פתחלנד" וה-PLO השתלט על בניינים השייכים ללבנונים, הקים מחסומי דרכים וביצע מעשי אכזריות נגד תושבי לבנון. בינואר 1976 ביצעו הפלשתינים טבח בתושבים הנוצרים של העיר דאמור, דרומית לביירות וגרשו את השאר.
הפלשתינים הפכו בפעילותם את הקונפליקט הישראלי-פלשתיני לקונפליקט ערבי-ישראלי וכך סיבכו, לדעת פרופ' קארש את הקונפליקט והפכו את פיתרונו למורכב יותר. התוצאה היא שעד היום אין מדינה פלשתינית. רק כאשר הפלשתינים יבינו שהבעיה היא שלהם בלבד ויכירו בקיומה של מדינה יהודית על-פי החלטת החלוקה מ-1947 יש סיכוי שתהיה להם מדינה.
