ביום 24.05.05 התקיים יום עיון בקריה האקדמית אונו: "מהפכת הקורבנות – "שינוי פני המשפט". את יום העיון יזם מרכז "נגה", המרכז המשפטי לנפגעי עבירה, היושב בתוך הקריה האקדמית אונו, בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א–2001.
בדברי הפתיחה התכבדה לשאת דברים השופטת עדנה ארבל, שופטת בית המשפט העליון, ומדבריה עלה באופן חד-משמעי חידוש מהפכני, אכן:
לאחר דברי הקדמה שנועדו להסביר לקהל עד כמה חשוב למנוע את הקורבן הבא ולהביא את מבצע העבירה לדין, נאמר משפט אשר לדעתי מהווה את ההסבר והסיבה לכך שהאלימות במשפחה, שמעשי האונס וההתעללות המינית, שמעשי הזוועה החד-פעמיים והרב-פעמיים שנעשים בקורבנות ושמקרי הרצח של נשים, גברים וילדים – לא ייפסקו ולא ייפתרו, וזאת כי בפני בית המשפט הבחירה בין שתי אפשרויות:
האחת – לשלוח את העבריין לטיפול–שיקום, והשנייה – לנהל משפט שבסופו ייגזר דינו של הפושע.
כן, כבר בדברי פתיחה אלה, טמונה לדעתי הסיבה לכך שהפשע לא רק שלא יופחת במדינה אלא רק ילך ויגדל; כך יהיה בעידודו של בית המשפט הנוטה לְ והבוחר באלטרנטיבת המסלול השיקומי (הדאגה לרווחתו ולזכויותיו של העבריין).
חששות אלה רק הלכו וגברו עם דברי חלק מהנואמים האחרים (משפטנים כולם), שדנו בהצדקת הקלות הבלתי נסבלת של עסקות הטיעון אשר משלחות לחופשי פושעים שיסתובבו חופשי בקרבנו – דבר שבהחלט עומד בסתירה ובניגוד גמור לאמירה שבפתיח, בדבר הדאגה למניעת הקורבן הבא (מס שפתיים?).
גם לזה עוד אדרש בהמשך.
יש להבין שהמגמה בבית המשפט היא לראות את שלושת קודקודיו של "השילוש הקדוש" (כפי שהתנסחה הגב' ארבל): אינטרס הציבור, אינטרס הנאשם ואינטרס הקורבן. ניסיונו התמוה הזה של בית המשפט לתמרן בין שלושת אינטרסים אלה כאילו זה נקרא צדק, הוא לדעתי טעות. אי אפשר להעמיד בכפיפה אחת ולדון בגזירה שווה זכויות של פושע מול זכויות של קורבן.
במסגרת מגמה זו, השוקלת את האינטרסים של השלושה שווה בשווה, ברור הוא כי התמונה אכן יכולה להיות מאוד מורכבת ומסובכת. ברור הוא כי ככזו היא יכולה להיות גם מבלבלת מאוד עד כדי טירוף מערכות, במיוחד על-רקע רצונו העז של בית המשפט להתנהג כגוף נאור שדואג גם לאלה שסרחו ולשקמם (דבר שבא בעיקר על חשבון הקורבנות האמיתיים שנשארים עם הפחד, עם החיים בסיכון ועם חוסר הוודאות המשתקת).
אך אני אינני רוצה "להתבלבל".
אני אינני מסכימה עם בית המשפט (ועם המחוקק) הרואים לנגד עיניהם את זכויותיו של העבריין/הפושע כמשהו שיש לשקול בצורה מאוזנת אל מול זכויותיו של נפגע העבירה.
אני סבורה כי מי שלקח לידיו את זכויותיו של האחר וגזל מקורבנו זכויות יסוד בסיסיות מאבד אוטומטית את זכאותו לזכויות רבות מדי ודי לו בזכויות המינימאליות של נאשם בבית דין - זכויות אשר בלאו-הכי קיימות בכל בית משפט בכל מדינה מערבית. אין צורך להוסיף עליהן שום זכות על חשבון הקורבן. כך פועל ההיגיון הבריא, הטבעי והצודק.
לדאבוני, בית המשפט סבור אחרת והוא אף אינו חושש להתרפס בפני הפושע באמצעות שליחתו של האנס, או של הבעל המכה לתהליך שיקום במקום לכלא, תהליך שיקום אשר לא רק שהוא אינו מהווה גורם ענישה אלא שהוא מהווה פרס על התנהגות פושעת.
אנסת את בתך?! – קבל פסיכודרמה!
זהו הרי אבסורד שזועק לשמיים ומעוות את הקיום החברתי כאן בארץ ישראל. מה יועילו אלף דוחות דוברת ורפורמות בחינוך, אם ילדים במדינה יתחנכו על כך שאבא שהיכה את אימא עד זוב דם - לא נענש ולא נתן את הדין אלא נשלח לשיקום?!
מה יפנימו אלפי ילדים שיקראו על גבר אשר אנס את אחייניתו מגיל 12 ועד גיל 20 וקיבל שלוש שנים של מאסר במסגרת עסקת טעון (בעזרתו האדיבה של חוק ההתיישנות?!);
מה יועילו שיעורי אזרחות וחינוך לערכים אם בעיתון יקרא הנוער על גבר אשר רצח את בת זוגתו על-רקע של "אהבה רומנטית", והוא ייצא זכאי מאשמת רצח בשל טענת אי שפיות זמנית... וישלח לשיקום כמובן?!
ומה יבינו הילדים במדינה כשהם יראו כיצד עברייני הסמים שמסתובבים בבית ספרם ומדרדרים את הבנות לזנות - נשלחים למוסדות לשיקום שבהם הם יציירו בצבעי ידיים, במקום שייכלאו?!
הנה החוק המאפשר את כל זאת:
"סימן ז': טיפול בקהילה
(תיקון: תשמ"ט, תש"ן, תשנ"ו)
82. טיפול במשתמשים בסמים (תיקון: תשמ"ט, תש"ן, תשנ"ה) 9
הורשע אדם ונוכח בית המשפט כי הוא משתמש בסמים מסוכנים, כמשמעותם בפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973, רשאי בית המשפט להטיל עליו בצו - מבחן שבמסגרתו יעבור הנידון טיפול בקהילה, בתקופה ובהתאם לתוכנית שיורה בית המשפט; ורשאי בית המשפט לתת צו כאמור בלא להרשיע את הנאשם אף אם תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שניתן לצוות על הפעלתו."
"86. טיפול באלימות במשפחה (תיקון: תשנ"ו)
(א) הורשע נאשם ונוכח בית המשפט כי הוא נוהג באלימות כלפי בן משפחתו, רשאי בית המשפט להטיל עליו בצו, מבחן שבמסגרתו יעבור הנידון טיפול בקהילה, על-פי תוכנית שיורה בית המשפט, ורשאי בית המשפט לתת צו כאמור, אם קבע שהנאשם עבר את העבירה אך לא הרשיעו."
יש להבין כי על-פי החוק הנ"ל, בית המשפט אינו חייב לזכות את הפושע בשיקום, אלא שדי בכך שבית המשפט מוסמך ומורשה לעשות זאת. הרשות שנתן המחוקק לבית המשפט בעניין זה – היא רשות הורסת.
כל עוד ימשיך בית המשפט לשלוח את העבריין לשיקום כאלטרנטיבה לענישה – אינטרס הציבור ייפגע הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. אינני מקבלת טענות דמגוגיות בדבר היות השיקום הדרך הטובה ואף הזולה ביותר מבחינת משלם המיסים שכן היא מבטלת את אלמנט הענישה ומעודדת בכך את המשך הפשיעה – וזה עולה לנו, הציבור, ביוקר.
אני מסכימה עם כך שמבחינה כלכלית ישנם אנשי מקצוע ומוסדות רבים שמתפרנסים ומתקיימים מהתהליך השיקומי – זה נכון ולכן:
שיקום? רק במסגרת הכלא או לאחר ריצוי העונש.
מדברים הרבה על מסכנות הפושעים, על נרדפות העבריינים, על הצורך לשקמם...
ומה עם זעקת הקורבנות?
מי דואג להם?
מי משלם את שיקומם?
מי דואג שאנשים אלה יטופלו כדי שיתרמו לחברה?
התשובה היא אחת: הם בעצמם לעצמם, אם בכלל.
ולכן אם כל כך חשוב המסלול השיקומי – אז גם לקורבנות!
ושוב, אם גם לאנסים ולפושעים אז רק בנוסף לענישה האמיתית.
מסתבר, שהמחוקק נתן לבית המשפט את האפשרות להחליט בין מסלול ענישה לבין מסלול שיקום ובכך הפך את היוצרות:
בעוד שבית המשפט נוצר כדי לשפוט פלוני על מעשי העבר שלו, הרי שעתה הוא שופט את פלוני על-סמך מה שהוא יעשה או לא יעשה בעתיד.
זה לא נשמע קצת מוזר?
מה יחליטו נפגעי העבירה לנוכח אפשרויות אלה: האם כדאי להתלונן, או לא כדאי להתלונן?
אני קוראת לשופטים שלא לבחור בדרך השיקום כתחליף לענישה!
חברי הכנסת מוסמכים לחוקק חוקים. הם לא רק מוסמכים לכך, אלא שזה הוא תפקידם העיקרי. החוקים צריכים להיחקק ללא שיקולים זרים וללא פניות. כלומר, בבואם לדון בסוגיה של ענישה בגין ביצוע עבירה, דבר ראשון ותנאי הכרחי הוא לגרום לכך שמבצע העבירה – ייענש. בנוסף, יש מקום כמובן, לדאוג לתנאים משופרים בכלא, להפחתת שליש בגין התנהגות טובה, לשיקום מאחורי סורג ובריח, וכל זאת - על-מנת ליצור מהעבריינים אזרחים טובים יותר.
סיבה נוספת לכך שעל המחוקק מוטלת החובה המוסרית להעניש את העבריין, היא כדי למנוע עבירות אחרות נוספות במסגרת החברתית, למען יראו וייראו. כמובן שאלמנט הדוגמא שאמור לתת פסק הדין לציבור מתמסמס כאשר הציבור נוכח להבין כי אין ענישה בעקבות הפשע.
אני קוראת במסגרת זו לחברי הכנסת לשנות את חוק העונשין באופן יסודי ולא לאפשר שום תחליף לענישה אמיתית וישירה. אם כי יש מקום בהחלט לתוספות וגם זו במסורה ובהתאם לצורכי החברה.
המסקנה המתבקשת לסיום רשימה זו מפנה את חיציה אל עבר בית המחוקקים, חיצים בעלי מסר אחד: יש לשנות את החקיקה.
ללא שינוי החקיקה לא יועילו פעילויות הארגונים השונים כגון מרכז "נגה" ולא יועילו כנסים אקדמיים ואגודות וולונטריות שכן כל עוד לשופט תהיה אפשרות הבחירה לשקם במקום להעניש – יימצאו שופטים שיעשו זאת.
