כתיבתה של שירה כהן אינה תלויה בנורמות מקובלות. היא נמצאת בחיפוש מתמיד אחר 'נעלמים' ומנסה להחזיק את הראש מעל פני המים בטרם ישקעו המוטיבים החזויים של עולמה, אל תהום הנשיה והיו כלא היו.
רוב השירים ממוספרים וללא כותרות. אמירותיה חדות וישירות. אינה מנסה לטשטש או ללטש את הדברים. אופן הסתכלותה של המשוררת על 'הפרטים', נוסקים מעמדה של הבטה נורמטיבית, ונעצרים בהיסוס בין 'המעברים' אשר חווה הפרט, מול האינטרסים הגלובליים.
(ע' 7): ..."הוּא שׁוֹאֵל מַדּוּעַ אֲנִי מְפַחֶדֶת/מֵהַזְּקֵנָה עִם הַמַּקֵּל/שֶׁמְּחַטֶּטֶת לָהּ בִּמְכַל-הַמִּחְזוּר/וְלֹא משִׁיבָה לִי מַבָּט"...
'הפחדים', נוצרים מדרך הטבע מתוכן המשפט המובנה. יש כאן מעגליות חובקת עולם, כמו: 'קמילה'; כמו: 'מכל מחזור'; כמו 'בומרנג' (השב אלינו במפתיע מבלי שנערך אליו). במשפט המינימליסטי, מחלחלים במידה שווה צופן 'אי הוודאות' המתעתעת. חוסר קומיניקציה הנעה בין 'שפיות', 'לאי שפיות'. בין הרצון 'לקרבה ולהיענות', לבין הרצון לריחוק ולניכור.
מצב מסוים אחד
היצירות שהובאו אל הספר נלקחו מחומרים לא פשוטים וקיבלו משמעויות בעלות תוקף ואחיזה בממשות הקיומית של העולם הפוסט-מודרני. הנה למשל (ע' 11): ..."הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּ נִסּוּ לְהַסְבִּיר/שֶׁמֻמְלָץ לְחַפֵּשׂ תָּמִיד אֶת הַטּוֹב/אֲבָל לָנוּ נִמְאַס 'מֵהַמַּצָב'/וּבִכְלָל"...
המשוררת איננה מצביעה על 'מצב' מסוים אחד. 'המצב' מבחינתה, הוא משהו 'מופשט וכוללני'. היחסיות אל הכוללני, יכול להישאר סטטי (בהמשך), או להיהפך 'להתפרצות' גועשת שמשמעותה, הרס וחורבן. במקרה זה נשאלת השאלה אם חיפוש 'הטוב', הוא ערך שיש להישען עליו גם בעתיד, או שמא 'הטוב' - הפך לנדוש ולחסר עמוד שדרה.
בעולם בו המוסר והצדק פושטים את הרגל, ניתן להתפרע ולעשות ככל העולה על הדעת לפי דברי הכותבת. אבל, במידתיות ובמוגבלות. ראה (ע' 12): ..."בּוֹא נַזְרִק אַלְכּוֹהוֹל לַוְּרִידִים/שֶׁל הַזְּקֵנָה שֶׁמְּפַחֶדֶת לַעֲבוֹר אֶת הַכְּבִישׁ/בּוֹא וְנַבְהִיל אוֹתָה עִם קוּרֵי-עַכָּבִישׁ"...
המשפט הזה כשלעצמו, קשה ופוגעני ויש בו השתקפות פרועה של העולם השלישי. עם זאת המשוררת נוקטת עמדה מתונה בכך שלשיר זה היא מעניקה כותרת: "פורים בשכונת הדר בחיפה".
חסר חשיבות
ליודעי דבר, נהיר כי בשכונת הדר היוקרתית, מקרים כאלה אינם קורים, (אפילו לא בחג הפורים), וחלילה, אם קורה הם אינם נשנים כי 'לפורעי חוק' אין כניסה למקום.
עניין 'האהבה' מוזכר בקובץ בתדירות די גבוהה אך מובאים 'בהבזקים', ולאחריהן עוברים לעניין הבא (ללא התראות מיוחדות). (ראה ע' 10): ..."כַּמָּה קַל הָיָה לֶאֱהֹב/אֶת הָרֵיחַ שֶׁל עֲצֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס/בַּשָּׁנִים שֶׁבָּהֶן הָיוּ חֲלוֹמוֹת/וּבָרְגָעִים שֶׁהָיְתָה לִי תִּקְוָה/לִחְיוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר"...
המשוררת שלפנינו מתייחסת אל 'המקום', כאל משהו חסר חשיבות או ערך. במילים אחרות, כל עוד 'המקום' הספציפי בהישג יד, יש חלומות למקום אחר, אך ככל שאנו הולכים ומתרחקים 'מהמקום', הגעגועים והאהבה אליו מחזקים את הקרבה אליו.
האדישות אותו מגלה המשוררת כלפי 'המקום', תואם להפליא גם את 'האדישות' שהיא מגלה כלפי בן הזוג. (ראה ע' 14): ..."נִדְבַּקְתִּי אֵלָיו כְּכָל שֶׁיָּכֹלְתִּי/וְיָדַעְתִּי שֶׁלֹּא תַּחְזֹר הִזְדַּמְנוּת/שֶׁבָּה כָּל-כָּךְ לֹא יִהְיֶה אִכְפַּת אִם הַבָּחוּר/שֶׁנִּמְצָא אִתִּי נִמְצָא אוֹ אֵינֶנוּ/אוֹ אִם בִּכְלָל אֶרְאֶה אוֹתוֹ שׁוּב"...
עורק ראשי
האם 'האדישות', היא מעין משחק של 'אמת' או 'חובה'?! והאם יש לו תפקיד גם במובנים אחרים? זאת נגלה בהמשך (ע' 16): ..."גִּלִיתִי שֶׁסֵּדֶר הַיּוֹם שֶׁאִרְגַּנְתִּי/יוֹצֵר אֶצְלִי תְּחוּשָׁה שֶׁל שִׁתּוּק/שֶׁמְּחַבֵּר בֵּין עוֹרֵק לְדָם/וּמְנַתֵּק בֵּין הַלֵּב לֵגָרוֹן. "...כל דבר המתקרב לסוג של 'מחויבות', הוא בגדר 'טאבו'! לפיכך, 'סדר יום', הוא עורק ראשי של עשיה מוגדרת המותווית מראש (ולכן אינו בסל קניותיה של המשוררת).
ושירה כהן אכן מודה בכך בפה מלא. ראה (ע' 15): ..."הָרֹאשׁ מוּשָׁט קָדִימָה תָּמִיד/לִקְרַאת הַדָּבָר הַבָּא/שֶׁאַצְלִיחַ אִם רַק/מְאֹד אֶתְאַמֵּץ/לְאֱהֹב"... 'ובקיר הבטון' (המסוים הזה), אנו נעצרים!
מכאן משתמע, כי דבר פשוט כמו: 'אהבה' הוא סוג של 'מחויבות'. ולכך, אינה מתפנה! מדוע מסרבת המשוררת לקבל את הדברים כפשוטם, מדוע צריכה היא להתאמץ כדי לאהב דבר מה???
הדברים מתחילים להתבהר כשקוראים את המשפט הבא (ע' 19): ..."אָז עָשִׂינוּ מַאֲמָץ לְהִתְחַשֵּׁב בַּכְּלָלִים/אוֹ בַּגֶּבֶר אוֹ בָּאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְרוּ שָׁם עָלֵינוּ/(אוּלַי הֵם הָיוּ אַבָּא וְאִמָּא, אוּלַי הֵם הָיוּ זָרִים מֻחְלָטִים)/אָסַפְנו דְּבָרִים שֶׁמָּצָאנוּ/כָּךְ סְתָם//רַק כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל תְּחוּשָׁה שֶׁל קִיּוּם בֶּחָלָל וּבַזְּמַן"...
המאבק הקיומי משתולל ומנטרל כל קשר אל האילוזיות והחלומות שנטוו אי-שם בנפש. נראה שהורים שאינם יודעים להעביר רגשות אהבה לילד, הילד אינו יודע כיצד להתמודד עמן. בהמשך - 'האדישות' וחוסר הרצון ליטול אחריות ולהראות נוכחות עולה מדרגה ומתעצמת.
חופש ופינוק
לאורך דפי השירים שבספר נמצא הדגשות ואפקטים היוצרים תמונת פסיפס שניכר בהן 'החסר והריק'. (ע' 50): ..."הָיִיתִי יַלְדָּה כָּזֹאת/שֶׁיָּדְעָה/לְפַתּוֹת/ אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים/לְבַקֵּשׁ/מִזָּרִים מֻחְלָטִים/לִקְנוֹת לִי גְּבִיעַ גְּלִידָה/וְכָל מַה שֶּׁרָצִיתִי הָיָה לְהַסְבִּיר/שֶׁאֵין לִי רָצוֹן לִפְגֹּעַ/אֲבָל גַּם אֵין לִי רָצוֹן לְמַשֶּׁהוּ טוֹב//כִּי מֵרֹאשׁ נוֹלַדְתִּי/יְכוֹלָה/לִהְיוֹת מְשֻׁעֲמֶמֶת/מִכָּל דָּבָר שֶׁיִקְרֶה בֶּעָתִיד"...
האם הייתה כאן נתינת חופש ופינוק לילד שלא במידה מקובלת (ואפילו מוגזמת) אשר יצר אצלו ברבות הימים, חסך רגשי עמוק (שלא ניתן עוד לגישור). כך, או כך 'האפטיות', הפכה לכדור שלג שאינו יודע איך להיעצר ולבלום את ההידרדרות. (ראה ע' 77): ..."בִּקַּשְׁתִּי מֵהַנִּימְפָה שֶׁבַּיַּעַר/לִמְחֹק אֶת הַדְּרָכִים/וְהַשְּׁבִילִים/וְהַסִּימָנִים//וַאֲפִילוּ הִצְלַחְתִּי/לִשְׁכֹּחַ אֶת מַה שֶׁכָּל-כָּךְ רָצִיתִי//אֲפִלּוּ הֵטַלְתִּי מוּם בְּעַצְמִי/שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לִי דֶּרֶךְ/לַחֲזֹר"...
יש בקובץ ניסיונות רבים לתידלוק את נושא 'הזוגיות' אך ללא הצלחה ניכרת. ניתן לראות במספר מצבים את תחושות הכשל (ע' 78): ..."אָז עָשִׂיתִּי נִסּוּי חַד-פַּעֲמִי/לְהַפֹךְ אֶת הַתְּשׁוּקָה שֶׁיֵּשׁ לִי לְיֹפִי/לְרֶגֶשׁ יַצִּיב קוֹנְקְרֶטִי אֶחָד/שֶׁמֻּפְנֶה אֶל גֶּבֶר יָחִיד/וְלֹא הִצְלַחְתִּי וְהָיִיתִי מַלְאָךְ"...
פחדים ורתיעות
בדוגמה אחרת רואים את אותו המצב, מפן שונה (ע' 79):..."בְּאֶרֶץ אַחְרֶת, גְּבֶר אַחֵר/עוֹטֵף אֶת רַגְלַי/בְאוֹר זָהָב/דּוֹרֵשׁ מִמֶּנִּי לָנוּעַ, לָנוּעַ/עַד שֶׁהַבְּטֶן/תִּקְרֹס לַזָּנָב/וּמַשֶׁהוּ סוֹף כָּל סוֹף יִוָּלֵד.
"...'החידלון' והנפילה אל התהום, מביאים למצב הפרדוקסלי הבא (ע' 83): ..."כָּךְ בָּרְגָעִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁלָּנוּ בַּבַּיִת/פִּתְאוֹם לֹא יָדַעְנוּ מַה לַעֲשׂוֹת/אָז הִתְחַלְנוּ לִלְמֹד בְּאוֹבּסֶסְיָה/דְּרָכִים חֲדָשׁוֹת לְהָזִיז אֶת הַגּוּף/לִפְנֵי שֶׁנִּשְׁכַּח אֶת מַה שֶׁיָּדַעְנוּ/אֲפִילּוּ אֵיךְ מְשַׂחֲקִים כַּדּוּרְסַל"...
הדברים אינם מסתדרים. גם לא כשהיא כותבת (ע' 19): ..."יָדַעְנוּ שֶׁהַגּוֹרָל שֶׁלָּנוּ שָׁפַר/יָדַעְנוּ שֶׁהַקּוֹל שֶׁלָּנוּ חָזָק/יָדַעְנוּ שֶׁנָּקִים מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ/אִם רַק נִמְצָא מָה הַכִּוּוּן/וְנַצְלִיחַ לָלֶכֶת/צָפוֹנָה מִכַּאן"...
תמיד יעמדו אותן הפחדים והרתיעות להתמודד עם המציאות, כשהרצון להשתמט ממשימה גובר על הרצון להתמודד עמו, ובכך מונעים בעדה להתקדם הלאה מזה.
את הפעם היחידה בו אזרה אומץ והראתה שביב עניין ותקווה להיענות לאתגר ולהתייצב זקופה לקראת הבאות, נמצא בפסוק מהשיר (בע' 26): ..."רָק אִם פַּעַם אַחַת יִתְעוֹרֵר בִּי דָּבָר/שֶׁאֶפְשָׁר יִהְיֶה לִקְּרֹא לוֹ "רָצוֹן"/אָז אָקוּם וְאֵלֵךְ לִי לְבַד/לְאֹרֶךְ הַחוֹפִים שֶׁל הָאוֹקְיָנוֹס/וְאֶסְתַּכֵּל עַל הַכֹּל מִמֶּרְחָק"... כמובן גם את האופציה הזאת חשוב כי ניקח בערבון מוגבל. שכן, הכל תלוי ועומד על בלימה. ובכלל, אם זה אכן יקרה והסיכון יילקח בחשבון 'בעשיית הצעד', עדיין הדבר יישאר בגדר 'אילוץ', ולא מתוך 'הרצון' הכן והאמתי לפעול.
כאמור, ספר השירים הזה מרתק במהויות הפילוסופיות העמוקות הטמונות בין דפיו, שהן מלכוד 'האני' אשרהמנסה כתינוק בן יומו לצעוד צעד נחוש קדימה, אך במקום זאת, הוא נסוג מספר צעדים לאחור. בכך, למעשה בולם את צעדי עצמו בעוד 'הגוף והנפש' - סובבים במעגל אינסופי של מהמורות ודילמות לא פתורות הנעות בין הרצון לצאת מהמלכוד, לבין חוסר הרצון ליטול יוזמה ואחריות.
