דומה, כי שטף החדשות הרעות של השבועות האחרונים הינו מוגזם ביותר אפילו במדינה שלנו, בה הכל משתנה במהירות, שעל-כן שווה לשדר חדשות בכל שעה - שלא נחמיץ משהו חלילה, ובנוסף לכך גם מבזקים ו"פריצות" חדשותיות באמצע שידורים סתמיים.
החדשות הרעות הן בתחומים שונים ומגוונים, עד שנראה כי לא נותרה חלקה אחת בריאה; הכל נגוע בפלילים, או למצער בשחיתות.
כמובן, בכל עניין חדשותי כזה מעורבים אנשים, ואין שום ניסיון להבחין בין התופעה, לבין האדם (או האנשים) שמייצג(ים) אותה לדעת אנשי התקשורת.
הביקורת על השחיתות הפכה לביקורת על המושחתים, כנראה בניסיון להפעיל עליהם לחץ ציבורי לתקן דרכיהם הנלוזות. האם זה יכול להשפיע? תמהני.
ככלל, ביקורת זה דבר חיובי ואפילו הכרחי, אלא שכל דבר, גם הטוב ביותר, עלול להפוך למשהו שלילי ומזיק אם משתמשים בו לא נכון או אף אם מגזימים בשימוש בו.
כאשר מתמקדים בביקורת על "מושחתים" - הרי למעשה מכפישים אותם בראש חוצות, כאשר הסיכוי שתצמח תועלת כלשהי מהכפשה זו - הינו נמוך ביותר עד לא קיים.
לעומת זאת, כאשר מתמקדים בביקורת על תופעה שלילית, יש סיכוי שינסו לברר מהיכן צמחה אותה תופעה, ואולי אף ימצאו דרך לתקן אותה, אם יחפשו ברצינות דרך כזאת. וזו השאלה, אם יחפשו ברצינות.
אצלנו נהוג לחפש את המטבע תחת הפנס הקרוב ביותר; לא מחפשים במקום שאינו מואר דיו, ובטח שלא בפינות אפלות; שם עלולים למצוא כל מיני מרעין בישין שאין מוכנים להתמודד איתם, אז מוטב לא להגיע לשם.
אבל אם לא מגיעים לשם, לפינות האפלות של חיינו, לא ניתן לתקן דבר; כי מה שרואים מתחת לפנס זה רק מה שנחשף לאור מעצמו, ומה שנחשף לאור מעצמו - זה לכל היותר קצה הקרחון.
כאשר בכינוס מכובד מאוד דיברו אנשים נגד מה שהם ראו כשחיתות אצל זולתם (ממחנה פוליטי נגדי כמובן), הם נענו בסגנון שאותו ייחסו חז"ל כבר לדורות ההם, לא רק לדורנו זה:
(ערכין טז/ב) א"ר טרפון תמיהני אם יש בדור הזה (מי) שמקבל תוכחה; אם אומר לו 'טול קיסם מבין שיניך' אומר לו 'טול קורה מבין עיניך'.
כלומר, השחיתות אינה עניין של אדם זה או אחר, וגם לא של זרם או תנועה פוליטית כזו או אחרת; השחיתות קיימת אצלנו ביסודות המבנה השלטוני, וכך יש להתייחס אליה אם באמת רוצים לתקן ולא רק להכפיש.
לכאורה, בלי לקרוא לסדר את המושחתים - לא ניתן להתגבר על השחיתות, אז על מה אנחנו מלינים כאן? ובכן, על שתים אנחנו מלינים: על הסגנון המכפיש ועל שאין מציעים שום חלופה למערכת המושחתת. הינה מה שאומרים לנו חז"ל באותה גמרא שציטטנו לעיל:
מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ; הוכיחו ולא קבל, מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר תּוֹכִיחַ, מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו (כי נעלב מדבריך)? תלמוד לומר וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.
אם נעלב מדבריך - לא רק שלא קיימת מצוות תוכחה, עוד עשית עברה חמורה בכך שהעלבת אותו. כלומר, החלק הגרוע ביותר בהכפשה זו של המושחתים לכאורה, נוגע לתחום הכי כואב בחיינו, התחום של אהבת ישראל. הרי ברור שלהכפשות אלו עלולה להיות תוצאה של שנאת יהודים קשה, חוץ מזה שהן ודאי מעליבות את המוכפשים.
דומה כי נושא זה, אהבת ישראל, אינו עומד על סדר היום במדינת היהודים, ומעולם גם לא עמד. כאילו מובן מאליו שדווקא פה, בארץ ישראל, תקום "חברה" של אגואיסטים, בה כל אחד חותר להשיג את המירב לעצמו ולמקורביו, בלא לתת את הדעת על מי שאינו מאנ"ש.
על יסודות כאלה בנויה המערכת כולה; המושחתים לכאורה, רק נמצאים בעמדה המאפשרת להם לנצל זאת יותר מאחרים. זה רע מאוד, אבל זו לא הבעיה.
אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'. ימים אלו הם ימי ספירת העומר, בהם עיקר העבודה הינה להגיע לאהבת ישראל ועד לאחדות ישראל בקבלת התורה בחג השבועות; בשבת זו מתחילים את ספר במדבר הנקרא גם חומש הפקודים כי הוא מתחיל במִפְקד של בני ישראל וכולל עוד כמה מִפְקדים בהמשך.
מה הרעיון של המפקדים האלה?
(רש"י) מתוך חִבָּתָן לפניו, מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים, מְנָאָן. וכשנפלו בעגל, מנאן לידע מנין הנותרים. וכשבא להשרות שכינתו עליהם, מנאם. בא' בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם.
מעניין, בשביל מה רש"י מספר לנו את זה? אולי בסיפור הבא נמצא תשובה: אצל חסידי אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, נתעוררה השאלה במה עדיף להשקיע יותר מאמץ, בטיפוח אהבת ה' או בטיפוח אהבת ישראל? כאשר הגיעה השאלה אל הרבי, השיב:
בשני עניינים מצווה התורה וְאָהַבְתָּ; וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ (דברים ו) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט); ומקרא מלא דיבר הכתוב: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' (מלאכי א); הרי שאהבת ישראל עדיף, שאוהב מה שהאהוב אוהב. אבל בשביל זה צריכים להודות שיש בורא לעולם, והוא מצווה.
באחד מימי ראשון בהם קיבל הרבי מליובאוויץ' קהל וחילק דולרים, שאלה אותו אישה שהגיעה לאחר כמה שעות של המתנה בתור: כיצד הוא אינו מתעייף לעמוד כך שעות, לפגוש אלפי אנשים, להתייחס לכל אחד באופן אישי ולברכו, בעוד היא - רק מההמתנה התעייפה קשות?
השיב לה הרבי, כשסופרים יהלומים - לא מתעייפים. אל הרבי הגיעו אנשים מכל החוגים כידוע, וכל אחד נחשב אצלו כיהלום יקר; הרבי ראה את הפנימיות של כל יהודי, ובפנימיות - כל יהודי הוא יהלום; גם אם זמנית אותו יהלום מכוסה ברפש, ואפילו רפש של שחיתות או של מעשים המכונים פליליים, הוא עדיין יהלום.
הרבי התעלם מן הרפש והתייחס אל היהלום המסתתר בתוכו. בכך הוא העניק לכל אדם הזדמנות להתוודע אל פנימיותו היהלומית ואף לחשוף אותה במאמץ לא גדול ביותר. כך נהגו ונוהגים צדיקים אמיתיים בכל הדורות; טוב, הרי חז"ל אומרים שצדיקים דומים לבוראם.
אנחנו לא מצליחים לראות כלום מעבר לרפש, ולכן מתייחסים רק אליו. בכך אנחנו מעניקים לרפש חשיבות שאין לו מצד עצמו, ובו בזמן גם מעלימים עוד יותר את היהלום המסתתר בתוכו.
ולפעמים מתעוררת תהיה: היתכן שהרפש נמצא בעיני המתבונן? הרי ידוע ששני אנשים יסתכלו על אותו דבר ויראו דברים שונים, כל אחד בהתאם לנטיותיו, יכול להיות שזה כך גם ביחס לשחיתות וכו'?
ואין כאן כוונה לטעון שהכל תקין ואין שחיתות. למרות שעוד לא ממש ברור מה נכלל בהגדרה הזאת, כן ברור שהמצב לא תקין, מאוד לא.
בכל זאת, איך יתכן שהצדיק מצליח לראות את היהלום שמעבר לרפש, בעוד אנחנו רואים רק רפש ולא רואים בכלל את היהלומים? האם זה מפני שעיניו של הצדיק מזוככות יותר, נקיות מרפש, בעוד עינינו מלאות בו?
נאמר במילים ברורות את מה שניסינו לרמוז בשאלות הנ"ל; ישנו כלל שהפוסל - במומו הוא פוסל. בחסידות מוסבר שכל מה שאדם רואה מחוצה לו - זה השתקפות של מה שמסתתר בנפשו. ואידך זיל גמור.
אצל הצדיק מסתתר רק טוב, אז הוא רואה רק את הטוב אצל זולתו; אצלנו מסתתר מה שמסתתר, ואותו אנחנו רואים אצל זולתנו.
אמרנו שהתייחסותו של הצדיק אל הפנימיות היהלומית של זולתו, אפשרה לאותו זולת להתוודע אל פנימיותו ואף לחשוף אותה; כלומר להתחיל להתנקות מן הרפש. זה מפני שהצדיק מתייחס לשורש הדברים, ולא למופע החיצוני בלבד. המופע החיצוני משמש אותו רק כדי לזהות את שורש הנגיעות, וממילא את דרך התיקון.
וזה מה שנדרש מאיתנו אם באמת חפצי חיים אנחנו. פעמים רבות אמרנו כי מה שקורה אצלנו זהו תהליך של חורבן ששורשיו נטועים בהנחות היסוד של קיום המדינה. התסמינים של נגע זה בשורשים, הם שחיתות גואה ואלימות מתגברת. שום טיפול לא ירפא את נגע השחיתות וגם לא יעצור את האלימות, אפילו לא יאט את קצב התגברותן, כל עוד לא נטפל בשורשי הנגע, בהנחות היסוד.
מהלך כזה נראה קשה עד בלתי אפשרי לביצוע, אבל לענ"ד זהו המהלך היחיד שיש בו תקוות אמת לריפוי. וההתחלה צריכה להיות בחינוך לאהבת ישראל, מה שעד עתה לא נעשה כאן כלל. וכאשר נעסוק בכך, אז יתחיל להיות רק טוב ליהודים.
