בני מוריס ניתח בסיפרו "קורבנות, תולדות הסכסוך הציוני- ערבי, 1881 - 2001" את תוכנית ההשמדה של מדינות ערב והפלשתינים בנוגע להקמתה של מדינת היהודים וקבע שהמטרה הייתה "טיהור אתני" של
הארץ מהיהודים, והביטוי "לזרוק את היהודים לים" משמעותו הייתה רצח עם. התוכנית אומנם נכשלה אך עלתה ליהודים בקורבנות רבים. בין 1920 ל-1939 נרצחו כ-1,000 יהודים ונפצעו כ-2,000. בין 1948 ל-1949 נהרגו / נרצחו 6,000 יהודים בקרבות עם צבאות ערב ונספחיהם והן על-ידי ערבים מקומיים, אלפים נוספים נפצעו.
לערבים היו 3,000 הרוגים לעומת 7,000 ליהודים (3,600 לוחמים ו- 2,400 אזרחים). אז של מי הייתה הנכבה הזאת? ומי אחראי ל בעיית הפליטים?. ב-1948 יכלה לקום מדינה ערבית/פלשתינית לצד ישראל ולא הייתה נוצרת בעיית פליטים.
התזה של המחקר מורכבת משני חלקים:
- המנהיגות הפלשתינית ומדינות ערב, אכן, תכננו "לזרוק את היהודים לים", כלומר, תכננו "טיהור אתני", ואף ג'נוסיד (רצח עם) והצהירו על כך. מעשי האיבה של ערביי הארץ מיד לאחר החלטת האו"ם, פלישת כנופיות מצוידות היטב ממדינות ערב ופלישת מדינות ערב ב-15 במאי 1948 נועדו לכבוש את הארץ, לחסל את המדינה היהודית ולזרוק את היהודים לים, כלומר לבצע "טיהור אתני" באמצעות "ג'נוסיד", רצח עם. זוהי המשמעות של "זריקת היהודים לים".
- רוב ערביי הארץ ברחו. רובם ברחו כאשר החל היישוב היהודי לעבור ממגננה להתקפה, במרס-אפריל 1948, עוד לפני שצבאות ערב פלשו לארץ, מחשש לנקמה על הפגיעה באזרחים חפים מפשע ומעשי הטבח וההתעללות שביצעו בשבויים יהודים שנפלו לידיהם. חלק אימץ את ההצעה לעזוב לשבוע שבועיים עד שה"יהודים ייזקו לים", וחלק גורש מאוחר יותר משיקולי ביטחון. לאחר שהעולם סירב לקחת ברצינות את ספרו של אדולף היטלר, "מיין קאמפ", ו"הפתרון הסופי", שמטרתו הייתה לחסל את העם היהודי, ישראל, שאך זה קמה, לא יכלה ישראל להרשות לעצמה לקחת סיכונים ולהשאיר בארץ גורמים שנלחמו נגדה.
לאחר מלחה"ע השנייה גורשו 10,000,000 גרמנים שהתגוררו מאות שנים במזרח אירופה ורוסיה. זה היה המחיר ששילם עם כאשר הוא תקף, ללא הצדקה על-ידי עמים אחרים.
המשמעות של זריקת היהודים לים
פרטי התוכנית הפלשתינית-ערבית לחיסולה של ישראל על-ידי "טיהור אתני" וג'נוסייד של היהודים (המשמעות של זריקתם לים):
ביוני 1946 התקיימה ישיבה סודית של ה"ליגה הערבית" והוחלט לשלוח לערביי פלשתינה נשק ומתנדבים. ה"וועדה המדינית" של ה"ליגה הערבית" קיימה ישיבה בין ה-16 ל-19 בספטמבר 1947 (ועידת צופר) והוחלט על הקמת "צבא הצלה ערבי", שיורכב מפלשתינים ומתנדבים ומדינות ערב נקראו "להגיש כל עזרה אפשרית לערביי פלשתינה - בכסף, בציוד ובאנשים. הוחלט על הקמת "ועדה צבאית" בראשות הרמטכ"ל העירקי הגנרל איסמאעיל, בה יהיו נציגים של כל מדינות ערב לשם תיאום וביצוע העזרה.
בנובמבר 1947 מונה פאוזי אל-קאוקג'י (פרו נאצי ידוע) למפקד "צבא ההצלה" והוחל ברישום מתנדבים ואף הוקם מחנה אימונים. בינואר 1948 החל קאוקג'י לפעול בפלשתינה. המפקד השני של "צבא ההצלה" היה אדיב שישאקלי. הוא פיקד על "גדוד הירמוך השני". "צבא ההצלה" מנה כ-5,000 מתנדבים. כמו-כן, התארגנה במצרים יחידת מתנדבים מקרב ה"אחים המוסלמים".
ראשי הממשלות של מדינות ערב וה"ליגה הערבית" (על-פי סעיף 4 מוועידת צופר) נפגשו בין ה-8 ל-17 בדצמבר 1947 וקבעו את מכסות הנשק והתחמושת שכל מדינה תספק לערביי פלשתינה וכן את מספר המתנדבים שכל מדינה תשלח. הוחלט על 3,000 מתנדבים.
במושב ה"וועדה המדינית" של ה"ליגה הערבית" בין ה-11 ל-14 1948 כבר הייתה בעיית פליטים: הוועדה החליטה שאת הנשים, הילדים והקשישים מבין הפליטים תקלוטנה מדינות ערב, אבל "כל המוכשר לשאת נשק לא יתקבל במדינות ערב, ואלה הנמצאים בהן יוחזרו לפלשתינה". זוהי עדות ליוזמה ערבית להיווצרות בעיית פליטים. כמו-כן, הוחלט על המשך אספקת נשק תחמושת וציוד לפלשתינה ונקיטת כל האמצעים להכנת ה"כניסה למלחמה בפלשתינה".
עבד אל-רחמן עזאם פחה, מזכ"ל ה"ליגה הערבית" הכריז ערב פלישת מדינות ערב: "זו תהיה מלחמת השמד וטבח רבתי, אשר ייזכר כמעשי הטבח של המונגולים ושל הצלבנים". שבוע לפני הפלישה הוא נפגש ברבת-עמון עם נציג בריטי ואמר לו: "אין זה חשוב כמה (יהודים) יש. אנחנו נטאטא אותם לים". עזאם פחה גם אמר ש"הכיבוש יהיה פשוט כטיול צבאי...כי עניין פשוט יהיה לזרוק את היהודים לים...עצת אחים נתונה לערביי א"י לעזוב את אדמתם ובתיהם ולשבת ישיבת ארעי במדינות אחיות שכנות, לבל יבואו תותחי הצבאות הערביים ויקצרו בהם קציר".
עורך העיתון הלבנוני "אל הודה", חביב עיסא, ציטט את דבריו של עזאם פחה במאמר מערכת ב-5 ביוני 1951, והוסיף: "לערביי א"י לא הייתה ברירה אלא להישמע ל"עצה" של הליגה ולהאמין למה שעזאם פחה ושאר אישים אחראים בליגה אמרו להם- שנטישת אדמותיהם וארצם היא זמנית בלבד ותסתיים תוך ימים אחדים בהשלמתו המוצלחת של "מסע העונשין" הערבי נגד ישראל".
נורי סעיד, ראש ממשלת עירק אמר:" אנחנו נפוצץ את הארץ בתותחינו, ונמחה כל מקום בו יתורו להם היהודים מפלט. הערבים צריכים להוליך את נשיהם וילדיהם למקומות בטוחים עד שוך הקרבות".
אדוארד עטייה, איש ה"ליגה הערבית" אמר בלונדון:"היציאה הסיטונית נבעה בחלקה מאמונת הערבים ששאבה עידוד מדברי הרהב של העיתונות, ומדברים חסרי אחריות של המנהיגים הערביים שבתוך שבועיים לכל היותר יוכו היהודים ע"י צבאות ערב, וערביי א"י יוכלו לשוב ולהיכנס וליטול לידיהם את מולדתם".
משמעות הדברים: "טיהור אתני" באמצעות ג'נוסיד, "רצח עם".
ערביי פלשתינה התארגנו למאבק ביישוב היהודי
שתי המיליציות, ה"נג'אדה" וה"פותוה" התאחדו, על-פי הוראת המופתי והקימו את "ארגון הנוער הערבי". כמו-כן אורגנו שתי כנופיות בראשותם של עבד אל-קאדר אל-חוסייני וחסן סלאמה. בנוסף לזאת, הגיע "צבא ההצלה" בפיקודו של קאוקג'י.
ה"וועדה הצבאית" והמופתי החליטו לחלק את הארץ ל-4 אזורים: ירושלים- עבד אל-קאדר, רמלה-לוד-סלאמה, הגליל - שישאקלי, השומרון ואזור המרכז - קאוקג'י והדרום - ה"אחים המוסלמים בפיקוד מצרי.
הערבים החלו בהתקפות רצופות נגד התחבורה היהודית, נגד ישובים ובערים מעורבות. השיטה הייתה צליפות על אוכלוסייה יהודית לא-לוחמת בישובים והתקפות במטרה להשתלט עליהם. צליפות והתקפות על נוסעים לא-לוחמים בתחבורה כדי לנתק את היישובים היהודיים אלה מאלה. צליפות על תושבי השכונות היהודיות בערים מעורבות, והתקפות במטרה לכבשן.
בין נובמבר 1947 למרס 1948 היו לערבים הצלחות לא מבוטלות. פעולות האיבה היו מלוות בהריגת מאות ופציעת אלפי יהודים, במעשי רצח אכזריים של לוחמים יהודים שנפלו לידיהם בשבי - הל"ה, הנוטרים באזור, הי"א בסוכריר ועוד. כמו-כן, היה שיתוק חלקי של התחבורה היהודית.
ב-15 במאי פלשו צבאות מצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועירק למדינה החדשה שקמה זה עתה כדי לבצע את התוכנית, כפי שנקבעה על-ידי ה"ליגה הערבית", בתמיכת ובעידוד המנהיגות הפלשתינית. מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על-ידי מנהיגים פלשתינים: "חיסול המדינה הציונית" - כך הכריז אחמד שוקיירי, עוזרו של המופתי.
באשר לוויכוח אם ה"וועד הלאומי הערבי" והמופתי קראו לפלשתינים לעזוב לשבועיים עד ש"יזרקו את היהודים לים" - יש על כך עדויות של ערבים פלשתינים: ההגמון הקתולי של הגליל, ג'ורג' חכים אמר בקיץ 1948: "הפליטים סמוכים ובטוחים כי ישובו בתוך ימים מעטים...מנהיגיהם הבטיחו להם כי עד מהרה ימחצו צבאות הערבים את הכנופיות הציוניות".
תחנת הרדיו הערבית למזרח התיכון שידרה מקפריסין: "אין לשכוח שהוועד הערבי העליון עודדו בריחת הפליטים מבתיהם ביפו, חיפה וירושלים".
עיתון "פלשתין" בירדן כתב: "המדינות הערביות עודדו את ערביי א"י לעזוב את בתיהם באופן זמני כדי שלא יפריעו לצבאות הפלישה הערביים".
אמיל חורי, מזכ"ל המפלגה הפלשתינית הערבית אמר לעיתון "ביירות טלגרף" ב-1948: "העובדה שהפליטים האלה קיימים היא תוצאה ישירה של התנגדות מדינות ערב לחלוקה ולמדינה יהודית".
אירשאד מנג'י, עיתונאית מוסלמית אזרחית קנדה חקרה את בעיית הפליטים וכתבה בספרה "הצרה עם האיסלאם", עמ' 106: "נכון שבכפרים מסוימים גירשו מפקדים ישראלים ערבים, אבל בכפרים אחרים הם דחקו בערבים להישאר. פלשתינים רבים עזבו מרצונם החופשי, בציפייה מלאה לחזור אחרי שיזרקו את כל היהודים לים".
העיתון "אקונומיסט" כתב ב-2 לאוקטובר 1948: "אין ספק כי הגורם החזק ביותר (לעזיבת הערבים) היו ההודעות ששידר ה"וועד הערבי העליון", שקרא לכל הערבים לצאת מחיפה. הובהר להם, כי לאחר שיושלם הפינוי של הכוחות הבריטיים, יפלשו הצבאות של כל מדינות ערב לא"י ויזרקו את היהודים לים. נרמז בבירור כי כל הערבים שיישארו בחיפה ויקבלו את חסותם של היהודים ייחשבו לבוגדים".
ערביי ישראל ברחו בגלים:
הגל הראשון - היה בין סוף נובמבר 1947 לסוף מרץ 1948. בגל הזה עזבו כ-100,000. המניעים לעזיבה מרצון היו פחד ורצון להימנע מפגיעה. אלה היו משפחות מהמעמד הבינוני הגבוה - רופאים, עורכי דין, מורים. העזיבה המסיבית ביותר הייתה מיפו. הציבור הערבי נשאר כבר בשלב זה ללא הנהגה משום שרוב חברי ה"וועד הלאומי העליון" וחלק ניכר מחברי הוועדות הלאומיות של הערים כבר עזבו.
הגל השני - היה בחודשים אפריל, מאי, יוני 1948. בגל זה עזבו בין 250,000 ל-300,000. זאת הייתה בריחה המונית מפחד האופנסיבה שארגון ההגנה החל בו החל מאפריל 1948. הכוונה למבצעי "נחשון", "יפתח", "בן עמי ועוד... במקומות שונים גם היו גורמים פלשתינים שעודדו את העזיבה. חלק מעוזבי הגל הזה גורשו. העזיבות היו מחיפה, טבריה, הגליל ופרוזדור ירושלים.
הגל השלישי - היה ביולי 1948. בגל הזה עזבו כ-100,000. 50,000 מתוכם גורשו מהערים רמלה ולוד, שמילאו תפקיד פעיל במאבק נגד התחבורה היהודית והיישובים היהודיים בסביבה. עיקר הגירוש היה במרכז הארץ.
לסיכום
הגורם העיקרי היה הפחד מפני הכיבוש היהודי, פחד שטופח על-ידי התקשורת הערבית. גורם נוסף היה הקריאה של מזכ"ל ה"ליגה הערבית" והמנהיגות הפלשתינית לעזוב זמנית, כדי לא להפריע לצבאות ערב לחסל את המדינה היהודית ולזרוק את היהודים לים. אבל, אין להתעלם מהמצב של החברה הפלשתינית שאיבדה את מנהיגותה - הם הסתלקו והשאירו את החברה ללא מנהיגות ופגעו בלכידותה. זו הייתה חברה מפוררת בעלת פערים חברתיים עצומים בין השכבה העליונה הדקה והמוני הפלחים העניים ותושבי שכונות העוני בערים.
