כבר מימי משה רבנו בהנהיגו את בני ישראל במדבר, נקבעו כללים כיצד צריך לשפוט את העם - וכה כתוב בספר שמות, פרשת יתרו, פרק י"ח פסוק כ"ו [הפסוק המסכם את עצתו של יתרו אשר משה קיבל ויישם הלכה למעשה]:
"ושפטו את העם בכל עת. את הדבר הקשה יביאון אל משה, וכל הדבר הקטון ישפטו הם".
כבימינו אנו - עניינים פעוטים יחסית מגיעים אל בית משפט השלום, שמעליו ניצב בית המשפט המחוזי.
או, בנושאי תכנון ובנייה במסגרת דיון בוועדות לתכנון ולבנייה, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מחליטה החלטות תכנוניות, כאשר מעליה ניצבת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, ואף יש מסלול של הגשת ערעורים ודיון בהם - יש דרך להגיש ערר לוועדת ערר מחוזית, הדנה בעררים על החלטות הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה.
ההירארכיה ברורה; מעמדו של כל גוף שיפוטי קבוע בדין.
האמנם ההירארכיה ברורה גם לשופט שבבית הדין היותר נמוך, ולחברי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כלומר, גם לאלה שמצפים מהם לקבל את ההכרעות של מי שמעליהם?
מסתבר שלא תמיד, ולהלן ציטוט מערר 102/05 סוהיל עבאס נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מרכזי, החלטת ועדת ערר מחוזית - מחוז הצפון, על-ידי יו"ר ועדה הערר עו"ד דרור לביא-אפרת מיום 31 למאי 2005:
"במהלך הערר שאלנו את הצדדים האם העובדות הבסיסיות הנוגעות לבנייה השתנו מאז הערר הקודם, ונענינו בשלילה. אנו סבורים כי די היה בכך, בכדי לקבל את הערר. המדובר בהחלטה תקפה שניתנה על-ידי ועדת ערר, וככזו, היא מחייבת את הוועדה המקומית. היא אינה יכולה לסטות מהחלטות ועדת הערר, ללא שינוי נסיבות.
כבר פסקנו, בערר 183/04 פרטנר תקשורת בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ולבנייה נצרת כדלקמן:
"עם כל הכבוד לוועדה המקומית, נימוקיוועדת הערר אינם צריכים להיות מקובלים עליה. זוהי ערכאה בה מתקיים ערר על החלטות המשיבה. ובין אם הדרך נראה לה ובין אם לאו, עליה לקיימן. הוראות חוק התכנון והבנייה קובעות מדרג סמכויות בין הוועדות השונות, ועל כל הוועדות לפעול בהתאם להירארכיה זו.
כך, נקבע כי הוראות תוכנית מתאר ארצית גוברות על הוראות המופיעות בתוכניות מתאר מחוזיות ותוכניות מקומיות ומפורטות. המשיבה אינה יכולה להחליט, לשם הדוגמא, כי הוראות המופיעות בתוכנית מתאר ארצית [כדוגמא התמ"א דידן], אינן מקובלות עליה, ואין היא יכולה להחליט מתי החלטות ועדת ערר מקובלות עליה ומתי לא.
תפיסה אנרכיסטית שכזו, על-ידי גוף סטטוטורי, אינה יכולה להיות מקובלת, בשום מערכת שלטונית חפצת חיים. כך נפסק בעניין החובה לשמור על ההירארכיה בבתי המשפט [עניין ממנו ניתן ללמוד גם לענייננו, מכוח היקש מחוק בתי המשפט לחוק התכנון והבנייה] ברע"א 7152/94, פנינה שידלוב נ' אברהם קיהן פ"ד מ"ט (5) 309, 312:
"לא ברור לנו על יסוד מה נטל בית המשפט המחוזי חירות לעצמו לסטות מקביעה שנעשתה על-ידי ערכאה גבוהה ממנו, אפילו אין היא מקובלת עליו. המבנה הנורמטיבי של מערכת המשפט בישראל מחייב קיום הירארכיה שעל-פיה כפוף כל בית משפט להחלטות בית-משפט הגבוה ממנו, והיה על בית המשפט המחוזי לנהוג כפי שהורו לו ולדון בערעור שהוגש לו לגופו של עניין".
לפיכך, אם החלטת ועדה זו לא הייתה מקובלת על המשיבה, הייתה יכולה היא למצוא את הדרך לתקוף אותה. אולם התעלמות מהחלטה של ערכאה גבוהה יותר, אינה אלא ביזוי הדין, ואין מקום כלל לקבל נימוק שכזה מטעם המשיבה, לדחיית בקשה להיתר".
דברים אלו יפים גם לענייננו".
לפנינו מקרה שאינו נדיר, אלא מקרה שגרתי - כמעט ממוסד:
הנה כי כן, כבר יש לגביו תקדימים הן בעבודת בתי המשפט והן בעבודת הוועדות השונות לתכנון ולבנייה.
מה שנקבע על-ידי ערכאה יותר גבוהה - לא ממש מחייב את הערכאה הנמוכה, הנוהגת באופן עצמאי ובלתי תלוי בסדר ההירארכי המחייב. לא רק זאת; סדר זה הוא תנאי לשלטון החוק.
לגבי האזרח הקטן, הדברים חמורים מעל מה שאפשר לחשוב ממבט ראשון. המשמעות היא, כי האזרח אינו יכול לסמוך על ייעוץ שיקבל מעורך הדין, אף אם הייעוץ מושתת על פסקי דין מחייבים של בית המשפט העליון, והדוגמא שלהלן היא פרט המלמד על הרבה כללים:
בתחום ליקויי הבנייה, יצאה הלכה מבית המשפט העליון שהסתמך על ספרו של פרופ' איל זמיר [כיום דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים] - "חוק המכר דירות". הלכה זו קובעת כי הדייר לא חייב לפי חוק המכר (דירות) לאפשר למוכר לתקן את הדירה, משנתגלו בה ליקויים, כי חוק זה לא בא להוסיף חובות על חובותיו של הדייר, אלא רק להוסיף לו זכויות. בפסק דין בר-שירה כלולה הנמקה לכך, בסעיפים 17 ו-18 לפסק הדין. [ע"א 656/99 ד"ר עדה בר שירה ואח' נ' מעונות ובניין בע"מ, פד"י נ"ז (5) 1].
בתי המשפט מתעלמים מהלכה פסוקה זו גם לאחר פרסומו של פסק הדין, ובידי כמה דוגמאות לרבות מאמרים שכתבתי עם ציון פרטי ההחלטות והפסיקה. לא מדובר במקרים "אחרים", "שונים", לא מדובר ב"נסיבות מיוחדות", אלא מדובר בפסיקה אחרת ללא הנמקה עניינית מדוע נדחה פסק הדין של בית המשפט העליון, אף שפסק הדין הובא כנספח לסיכומים.
אז מה כבר יכול האזרח לעשות ולמה לצפות?
כלום,
ולשום דבר,
אלא רק לשלם; לשלם לעורך הדין שלו, לשלם עורך הדין הנגדי [מיד או אחר כך], וכמובן, להפסיד את המשפט ללא דין.
ביקורת קיצונית? ביקורת שווא?
לא ולא.
יש גם ייעוץ מקובל, ולצערי לא משולל יסוד, לפיו ערעורים מוצדקים רבים לא נדונים כלל בערכאת הערעור, וגם לכך בידי דוגמאות.
לאור כל זאת מעוררות שאלות לגבי הליך מינוי השופטים והבקרה על עבודתם המקצועית. אולי מינוי שופטים לתקופת זמן מוגבלת היה תורם למניעת התופעה הנ"ל או לפחות לצמצומה לכדי מקרים חריגים. ואולי מנגנון בקרה על השופטים שיהיה גם בעל שיניים הוא הפתרון.
שופטי צדק חסרים לנו, לא שופטי פרוצדורה, אף לא שופטי אנטי-פרוצדורה העושים בבית המשפט כבתוך שלהם.