הליך פלילי אשר התנהל בבית המשפט המחוזי לנוער בנצרת נגד 3 קטינים אשר ביצעו עבירות חמורות של קשירת קשר לביצוע עוון ופשע, ייצור והכנת נשק, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ציבורית ותקלה ציבורית נגד חיילי צה"ל, הוכרע היום (27.7.2006) בפסק דינו של סגן הנשיא, השופט אהרון אמינוף (ת.פ. 213/05 (מחוזי-נצרת) מדינת ישראל נ' פלונים (קטינים), לא פורסם).
בית המשפט הכריע את דינם של הנאשמים כאשר בחר להרשיע אותם בכל העבירות המיוחסות להם באומרו כי "גובר האינטרס הציבורי כי יש למצות את הדין עם הנאשמים ולא לאפשר להם, חרף קטינותם, לצאת ממעשים אלה ללא הרשעה". בית המשפט גם גזר את עונשם של הנאשמים כאשר קצב לכל אחד מהם 9 שנות מאסר בפועל ועוד 36 חודשי מאסר על תנאי.
מעשיהם החמורים של הקטינים אשר התבצעו בחודש אוקטובר 2005 היו נגד השהות של כוחות צה"ל ברמת הגולן. בשל כך, שמו להם הקטינים למטרה לפגוע בנוכחות צה"ל באזור, ובפרט באזור הגבול עם סוריה. שלושת הקטנים, בפעולות מתוכננות היטב, היו מטרידים תדיר את כוחות הסיור בגבול על-ידי הנחתם של קרשים וסולמות שהביעו חשש כבד לחדירה וגרמו להקפצתם של כוחות ביטחון רבים ולביצוען של סריקות נרחבות. זאת ועוד, הקטינים לא הסתפקו במעשי תחבולה כאמור אלא החליטו גם לפגוע פיזית בחיילי צה"ל. כך שקדו הקטינים על הכנתם של בקבוקי תבערה אותם השליכו לעבר רכב הסיור בו שהו החיילים, כאשר הבקבוקים התפוצצו בסמוך לרכב והציתו דליקה.
כשבועיים לאחר מעשיהם נתפשו הקטינים והועברו למעון פתוח לשם קבלת טיפול שיקומי, שם הם גם שוהים עד למתן פסק הדין ועד כה 9 חודשים. כאשר עקב מעשיהם הוגש נגדם כתב אישום.
במהלך הדיונים בתיק ועוד טרם נשמעו הראיות, הודו הנאשמים במיוחס להם, ובד בבד הוגש תסקיר שירות המבחן לנוער שהמליץ, כאמור, על הטלת קנס וטיפול במעון נעול, ולהימנע מהרשעה ומהטלת עונש מאסר בפועל.
ברם, התביעה מצידה, באמצעות עו"ד מירית שטרן, טענה כי אין בתסקיר אשר הוגש על-ידי שירות המבחן לנוער שום סיבה, שיכולה להצביע מדוע יש צורך להקל בעונשם של הקטינים, וכי נוכח חומרת מעשיהם עליהם להיענש כראוי. ומנגד, ב"כ הנאשמים, עו"ד חנג'אר, חזרה וביקשה מבית המשפט שלא להרשיעם. בקשתה של בא כוח הנאשמים נתמכה בטענה כי הנאשמים נתפסו מיד, הודו במיוחס להם וכי במעשיהם לא גרמו לנזק כלשהו. בבקשתה נסמכה בא כוח הנאשמים גם על התסקיר האמור ועל החרטה שהביעו הנאשמים.
לבסוף, פסק בית המשפט כי עניינם של הנאשמים אינו מהווה מקרה חריג בו נראה לבית המשפט לפוטרם מהרשעה, כי אם ההפך הוא הנכון. בית המשפט חזר וציין את חומרתם של מעשי הנאשמים תוך שהוא דוחה את טענת ב"כ הנאשמים בעניין הנזק בציינו כי העובדה שלא נגרם נזק כמצופה על-ידי הנאשמים אינה מורידה מחומרת מעשיהם שכן גרימת הנזק אינה תנאי להרשעה. בית המשפט ציין בנוסף כי אין מדובר בקלות דעת או גחמה של קטינים או באירוע חד פעמי אלא "בסידרה של מעשים (ארבעה מקרים של הצבת סולם על גדר המערכת ושני מקרים של יידוי בקבוקי תבערה), שבוצעו יום אחרי יום, דבר המעיד על תכנון, הכנה ותעוזה שנדרשה מהנאשמים וניתן לראות בכך נסיבה לחומרא נוספת".
בית המשפט הרשיע כאמור את הנאשמים והתלבט באשר לעונשם, כאשר שיקולי התועלת בהוצאתם של הנאשמים מהמסגרת הטיפולית-שיקומית בהם הם כיום למול ישיבה בכלא - לא נכחדו מעיניו. לבסוף, כשגזר בית המשפט על הנאשמים עונש מאסר בפועל הביא בגזר הדין את דבריו של בית המשפט העליון בע"פ 2756/91, 2757/91 מדינת ישראל נ' פלונים, תק-על 91(3), 2299 כי "ענישה שיש בה מידה רבה של סלחנות, והתחשבות יתירה בגילו הצעיר של העבריין, עלולה להחטיא את מגמת הענישה העיקרית, שהיא הרתעת הרבים, ובכלל זה ציבור הקטינים, מפני ביצוע עבירות כאלה. שכן אין לשכוח את נפיצות התופעה בקרב צעירים דווקא, ומכאן ששימת הדגש אך ורק על גילו של הנאשם, לא תשיג את המטרה העונשית הנזכרת. המסר הברור אשר חייב לצאת מבית המשפט הוא כי לעומת גילו הצעיר של הנאשם, אין בית המשפט רשאי להתנער מחובתו כלפי הציבור, ללחום בתופעה ולשרש אותה, בדרך של ענישה מכאיבה".
בית המשפט ציין בגזר דינו כי למרות העונש החמור שנתן יש לזכור כי עדיין אין הוא מהווה אפילו לא מחצית מהעונש שקובע החוק בגין העבירות המיוחסות. ובזה גם דחה את בקשת הנאשמים לעכב את ביצוע העונש בכדי לשקול ערעור.
