בניין המחכמה או התנקזיה צמוד לחומה המערבית של הר הבית ותוחם את רחבת הכותל בצד מערב. אך הבניין אינו סוף הכותל. החומה נמשכת מעברו השני של בניין המחכמה ובה שני שערים. הראשון שבהם נמצא ממש בצידה השני של המחכמה והוא שער השלשלת, כי לפני השער יש שני עמודים קטנים ושרשרת חיברה ביניהם.
הסיפור שכל ירושלמי הכיר הוא ששער השלשלת היה מקום התפילה של היהודים בכותל המערבי של הר הבית עד בואו של הסולטאן סולימן לירושלים. הסולטאן הגיע מיד לאחר שהעיר נכבשה על-ידי הטורקים והוא האיש שפקד על בניית החומה המקיפה את העיר העתיקה.
לפני כן, בעת שהסתובב בעיר עם פמלייתו ועמד מול הר הבית להתרשם מכיפת הסלע ראה אשה עולה במעלה הדרך משער האשפות ושק על כתפיה. זו עליה תלולה למדי והאשה התאמצה מאד וביגיעה רבה הגיעה לקרבת חומת הר הבית ושם השליכה את השק מכתפיה אל ערימת האשפה הגדולה שכיסתה את השטח.
הדבר עורר את סקרנותו של הסולטאן והוא ביקש לדבר עם האשה. כשהגיעה עד אליו ראה שהיא עייפה מאד כמו אחרי דרך ארוכה. הוא שאל אותה מניין באה והיא אמרה שזה עתה הגיעה מבית לחם. שאל אותה הסולטאן האם עשתה את כל הדרך מבית לחם רק בכדי להשליך כאן אשפה? והיא השיבה שזו מצווה. פאתווה שהוציאו חכמי הדת ובה הקריאה לכל המוסלמים להשליך כאן את האשפה.
הסולטאן הבין שיש לכך סיבה. הוא ביקש מאנשי פמלייתו שלא ילוו אותו והלך לבדו להסתובב בגל האשפה הגדול. תוך כך הכניס מדי פעם ידו לכיסו הוציא כמה מטבעות של זהב וכשנוכח שאיש אינו רואה את מעשיו השליך את המטבעות לזבל.
באותו ערב, אחר ששב לאכסנייתו אמר הסולטאן למשרתו שיביא לו מטבע זהב מהמטבעות בגל האשפה הגדול. הסולטאן הסביר לו שראה את המטבעות במו עיניו.
מיהר המשרת לגל הזבל והלך לאותו כוון שבו ראה את הסולטאן הולך ובאמת מצא כמה מטבעות. אחת הביא לסולטאן. אך בערב אמר לחבריו ולכל עושי דברו של הסולטאן שבגל הזבל הגדול יש זהב ואף הראה להם את שמצא.
מיד יצאו כולם דחופים ובהולים עם פנסים ואבוקות, מעדרים וקלשונים ובמשך כל אותו לילה עמלו וטרחו ופינו כל מה שהפריע להם לחפש זהב.
עם בוקר קם הסולטאן משנתו ויצא לראות את הר הבית. אחר מלאכת הלילה האחרון נחשפה לעיניו חומה ארוכה ואיתנה שאתמול היתה מוסתרת.
הרבה אנשים התקהלו סביב פמליית הסולטאן להתבונן בחומה שצצה מן האדמה ואילו הסולטאן ביקש לקרוא לחכמי היהודים שיסבירו לו את פשר החומה הזו. שכן עיר זו נבנתה על-ידי יהודים והם היודעים את הדברים לאשורם.
הרבנים שהתייצבו לפני הסולטאן סיפרו לו שקיר זה הוא הכותל המערבי ואליו היו מגיעים כדי לשאת תפילה אך המוסלמים כיסו אותו בזוהמה ומשום כך אינם יכולים להתפלל כאן יותר.
נתן הסולטאן הוראה לאנשיו לנקות את אבני החומה שנגלתה, לשטוף אותם היטב ואחר שיהיו נקיים לשפוך עליהם מי ורדים.
ממזכירו ולבלרו האישי ביקש שיכתוב פירמאן (שטר בעלות) ליהודים על מקום זה וליהודים הורה להניח אבני מרצפת בצד החומה בכדי לחצוץ בן רגליהם לבין הדומן והאשפה שעדיין נותרו.
תצלום של הפירמאן ראיתי במו עיני. ככל הידוע לי נמצא הפירמאן במוזיאון טופקפי באיסטנבול.
הסיפור מוכר וידוע ומסופר עד היום. יש לו המשך שאותו איש לא יספר אם אני לא אתחיל. ואם כך אין לי ברירה אלא להמשיך.
החפירות ליד קשת רובינזון בקצה הדרומי של הכותל נעשו על-ידי האוניברסיטה העברית בפיקוחו של ד"ר מ. בן דב.
מתחת לשכבות העפר והמפולת נתגלו מקוואות מימי בית שני בהן טבלו היהודים לפני שעלו על הגשר המוליך אל הר הבית. הרבה אבני בניין נפולות נחשפו בחפירות והעפר שביניהן אינו עפר רגיל אלא נראה כחרס שנטחן.
נראה לי שהארכיאולוגים עצמם תהו מדוע הצטבר כאן החומר הזה.
אני הצעתי את הסיפור על הסולטאן כתשובה. הצבעתי על כך שבחברה הערבית העניה אין זורקים דבר שאפשר להפיק תועלת ממנו. גללי בעלי חיים מייבשים ומשתמשים בהם למדורות בישול. בגדים קרועים ובלויים משמשים כסמרטוטים. פחית שימורים ריקה היא מיכל קטן, מכסה של פחית ישמש כסכין. אפילו חרסים שבורים מנוצלים בבניין לחיזוק הטיט והטיח. זכוכיות שבורות ננעצים בראש הגדר כדי שלא יטפסו עליה.
את הפירורים אי אפשר לנצל וכך נראית אשפה ערבית.
בציניות רבה השיבו לי שהם מודים לי על ידיעותי המפליגות באשפה אבל הסיפור על הסולטאן הוא בחזקת אנקדוטה או אגדה ירושלמית שאינם מאמינים בה ואין לה כל סימוכין.
אנקדוטה אינה יכולה לשמש בסיס מדעי. לכך אני מסכים. אבל לא היה עולה בדעתי להציע אנקדוטה זו כפתרון אלמלא נתקלתי בשני מקומות נוספים בהם נקברה עיר באשפה.
ב-1964 עבדתי בחפירות ההצלה של אגף העתיקות בטבריה. נחפרה שם תעלה שתפקידה למשוך את מי המעיינות המכילים מלחים רבים שחיבלו באיכות מי הכנרת. הכנרת עצמה הוכרזה כמאגר המים הארצי ומימיה יעברו במוביל הארצי וישמשו להשקיה ולשתיה. לכן היה זה חיוני למשוך החוצה את מי המעיחנות המליחים ולהעבירם בתעלה מחוץ לכנרת אל הירדן בדרכו מזרחה.
תעלה זו עברה תחילה בתוך העיר הערבית הישנה והחרבה של טבריה וגילויים רבים התגלו בעת שנחפרה. התעלה המשיכה לצד בית הקברות המצוי כידוע מחוץ לעיר. המחפר פרץ פירצה רחבה בחומת אבני הבזלת היורדת מהר ביריניקי. חומה זו נחשבה כתוחמת את טבריה. בינה לבין חמי טבריה השתרע שטח ריק באורך של שני קילומטר. שטח זה היה המזבלה של טבריה.
המקום שרץ חולדות וצפעים, סירחון ורקבון מן האשפה שנערמה בו שנים על שנים. אני עקבתי אחר המחפר כדי לאסוף אבני בניין דקורטיביות שיוציא או שברי כלים עתיקים.
והנה התברר לנו במהרה שהשטח כולו בנוי בצפיפות גדולה מתחת לערימת הזבל. לא עמודי שיש ורצפות מוזאיקה בלבד התגלו שם, מערכת מסועפת של צינורות חרס להובלת מים חמים, תנורי חימום גדולים, כורים לצביעת טקסטיל, כנסיה מהמאה הרביעית לספירה שאיש לא ידע על קיומה. שרשרת של מבנים עגולים שעדיין אין יודעים מה טיבם. רחובות מרוצפים היטב וכלים. המון כלים שלמים.
מן החפירה הזו נתברר לנו ששטח זה הוא טבריה העתיקה. טבריה הערבית שסביבה בנה דון יוסף נשיא את החומה נבנתה מחוץ לטבריה המקורית שהפכה לפח האשפה.
באותם ימים ממש נערכו חפירות בעכו. החפירות שם נמשכות עד עצם היום הזה.
תוך כדי עבודה בטבריה הוזמנתי להשתלמות בעכו ושם שמעתי הסברים מהארכיאולוגים במקום. מלאכתם היתה קשה ומסובכת פי כמה משלי כי הם עבדו בעיר מאוכלסת. בכל הבתים גרו אנשים וכל חפירה צריכה זהירות והתחשבות מרובה.
אך בעכו העדויות נכתבו ונשמרו. ומבלי להכנס לפרטים של מבנים וארכיטקטורה התברר שאחר המצור הארוך מאוד על עכו ואחר שאחרון הצלבנים יצא מהעיר על גבי ספינה שהובילה אותו חזרה למולדתו השתוקקו הערבים להרוס את העיר עד היסוד.
אין פלא. אכזריותם ורוע ליבם של הצלבנים השניאו אותם על הכל.
הערבים שכבר הרסו מצודות ומבצרים צלבניים קודם לכן גילו שלהרוס את עכו זו בעיה גדולה. קירות בעובי שני מטר וארבעים ס"מ אי אפשר להרוס במכת פטיש. הם אמנם החלו במלאכת ההריסה אך נוכחו לדעת שזו משימה לשנים רבות ואז הגיעה פאתווה. המוסלמים נקראו לזרוק על עכו את כל הדומן והסחי, כל מה שהרקיב והעלה ריח רע, כל דבר דוחה ומעורר גועל.
כן נאסר על המוסלמים להקים שם בתים משלהם והרוצים לדוג דגים במימי עכו חייבים לגור הרחק מהעיר הצלבנית הארורה.
עד הכיבוש הטורקי של הארץ לא הוקם שם בית והעיר נעשתה גל אשפה גדול. הטורקים ניקו מעט את הנמל ותיקנו את שובר הגלים הפניקי. כעת יכלו הדייגים לעגון ליד שובר הגלים ומאחר שעברו יותר משלוש מאות שנה מאז יצאה אותה פאתווה שוב לא ראו אותה כתקפה.
בעידודם של הטורקים החלו הערבים לבנות את בתיהם בעכו. ומאחר שבעת החפירה לצורך יסודות חשפו את חלקם העליון של הבתים הצלבניים הקבורים בנו הערבים את בתיהם על גבי הקירות הללו כאילו יסודות היו. אם בונים על גבי קיר אי אפשר לסטות ממנו וכך בנו הערבים על-פי תוואי הקירות שמתחת עיר שלמה שבתיה וסגנונה צלבניים לחלוטין ובמשך השנים שכחו שתחת עירם קיימת עיר.
את העיר התחתית הזו חושפים עתה הארכיאולוגים של עכו.
כשאני מצרף את גל האשפה הטברייני עם גל האשפה של עכו הרי הסיפור על הסולטאן והכותל אינו נשמע יותר כאנקדוטה.
