קראתי ב"מעריב" כי אתה, תא"ל גרשון כהן, מפקד אוגדה 36, שהיא אחת האוגדות המובחרות בצה"ל, מתנגד להינתקות – הן מהבחינה המוסרית והן מהבחינה הביטחונית-מבצעית. עוד נכתב בעיתון כי, אילו יכולת, היית מציע לכל חייל לקרוע קריעה בבגדו לפני ביצוע ההינתקות, ויהודי היודע יהדות מבין שאמירה כזו מעידה על הכרתך בכך שביצוע ההינתקות יהווה אסון לאומי המהווה עילה להבעת אבל.
אך העיתון מוסיף ומספר כי החלטת, חרף דעתך זו, "לתת דוגמה אישית" לחיילי אוגדתך ולפקד על ביצוע העקירה, וגורם בכיר בצה"ל הגיב באמרו כי החלטתך מהווה ניצחון גדול לצה"ל במאבקו בסרבנים.
לעניות דעתי, החלטתך אינה מהווה ניצחון למאן-דהוא אלא כישלון חינוכי ומוסרי, ואותו "גורם בכיר" אינו מבין את ההבדל שבין סרבנות לבין התנגדות מצפונית לעקירה. קצין בכיר כמוך, בעל עמקות רוחנית והכרה לאומית, כמשתקף מלבטיך המתוארים לעיל, היה חייב להבין כי לא זוהי הדרך למתן דוגמה אישית לחייליו. מאחר שאתה משרת בצבא הקבע, כלומר מתנדב, היה עליך לבקש רשמית לשחררך מההתנדבות לשירות הקבע. אני מניח שצה"ל לא היה כופה עליך להישאר בתפקידך, בדרגה כה בכירה, והיה משחררך כבקשתך לאחר תקופת חפיפה עם מחליפך בתפקיד.
אין פירושו של דבר שהיית צריך לסרב לפקודה. אני מתנגד בתוקף לסירוב פקודה בצבא, אלא אם מדובר בפקודה בלתי-חוקית בעליל כגון רצח חסרי-ישע. הצבא אינו יכול להתקיים כאשר כל חייל רשאי לבחור כחפצו את האירוע שאינו מתאים להשקפותיו, ואין צורך להכביר מילים על כך. היום זה חייל מהשמאל ומחר זה חייל מהימין, ואנה אנו באים. לפיכך, אילו גויסת לשירות מילואים והיית מתמנה לפקד על כוח המשתתף בעקירה, היה עליך לפעול על-פי הפקודה. כך גם חייל בשירות חובה, המשרת על-פי צו ולא בהתנדבות. ואולם, המשך השירות בהתנדבות בצבא הקבע, כלומר קבלת התפקיד האנטי-ציוני הזה מרצונך, מטיל כתם על מצפונך ומעמיד באור עלוב את לבטיך. לדעתי, חייל בקבע רשאי בהחלט לומר כי משימה מסוימת שהוטלה עליו מנוגדת למצפונו, ולבקש לשחררו מהשירות בהקדם האפשרי. אני מדגיש: מהשירות ולא מהמשימה, שכן אין לסבול בחירת חייל במשימה הנראית לו. ואולם, השירות בקבע נעשה על-פי הסכם, וכל מתקשר בהסכם רשאי לבקש להשתחרר מחובתו על-פיו. אילו סירב הצבא להיענות לבקשתך, היה עליך להישאר בתפקיד בלית ברירה.
אני כופר בנכונות האמירה המיוחסת לך, כי אתה קצין ולא הוגה דעות או פילוסוף. אוי לנו אם רק פילוסופים יוכרו כרשאים לשקול את המוסריות שבצעד לאומי כה מכריע, ואינך זקוק לדוגמאות בנות 60 שנה, שהן בהחלט לא-רלוונטיות לזמננו, כדי להבין שגם קצין "פשוט", וגם מי שאינו קצין, חייב תמיד לשקול האם ממשלתו מוליכה אותו בדרך מוסרית, ולפעמים גם לעשות מעשה.
לדעתי, עדיין לא מאוחר. אם אומנם הגעת למסקנה הנכונה, כי ה"הינתקות" היא מעשה אנטי-ציוני, לא-מוסרי, מסוכן מהבחינה הביטחונית וגם אנטישמי, בשל ההכרה בלגיטימיות של דרישת הערבים כי לא ישבו עוד יהודים בחבל עזה – ללא קביעה הדדית כי לא ישבו עוד ערבים במדינת ישראל - חובתך המוסרית היא לבקש שחרור מיידי מצבא הקבע, תוך הודעה כי לא תסרב לבצע פקודות ותישאר בתפקידך עד בואו של מחליפך. את הדברים הללו עליך להסביר לחייליך, שמשרתי החובה והמילואים שביניהם אינם רשאים לסרב או לבקש שחרור. פעולה כזו, ורק היא, היתה מהווה דוגמה נאותה, לאומית ונכונה לחייליך.
הייתי מפרט גם את החישובים הכלכליים והאחרים, המראים שלא תינזק מצעד כזה בדרגתך ובמעמדך, אך חוששני שבכך אפגע בכבודך יותר מכפי שמכתב זה פגע ממילא, שלא-במתכוון.
הרווח ממעשה כזה יהיה כולו שלך ושל עם ישראל. דוגמה כזו תשמש זרז לקצינים אחרים לנהוג כמוך, ותבהיר לחיילים בבת-אחת את שני הכללים: אין מסרבים לפקודה אך גם אין מתנדבים לביצוע העקירה המתועבת, שהיא אסון לאומי. אני מניח כי דרוש מספר לא-גדול של קצינים, שיעשו צעד דומה, לאילוץ הממשלה לשקול שנית את מזימת העקירה.
