ביום שני י' באב התשס"ה, ב-15 לחודש אוגוסט 2005 החל מהשעה שמונה בבוקר, יפקדו נציגי החוק את בתי המתנחלים המיועדים לגירוש (גירוש! לא החלפת דירה ולא "פינוי" – כשמוציאים אדם בכוח מביתו – מגרשים אותו! ורק זבל מפנים!) ויודיעו להם שהחל מהיום שהייתם במקום איננה חוקית. הם ייתבעו להפקיד את מפתחות ביתם בתוך ארבעים ושמונה שעות שלאחריהן יחל הגירוש בכוח.
ראוי לשים לב לסנקציה מאוד מעניינת שתינקט נגד סרבני הגירוש מרצון: המדינה תקזז מן הפיצוי המגיע להם את הסכום שנועד להובלת מיטלטליהם וכן את הפיצוי בעבור כל שנת ותק. על-פי תחשיב ממוצע שעשו מומחים זה יכול להגיע לכארבע מאות אלף שקלים למשפחה. נו, זה כבר איום מפורש ומעשי מאוד! כל בית אב בגוש קטיף ובצפון השומרון יידרש לעשות חשבון נפש רציני מאוד בפרק זמן קצוב ומוגדר – האם להיאבק עד הרגע האחרון בו ייגרר בכוח מביתו יחד עם בני משפחתו וגם להפסיד 400.000 שקל, או פשוט להרים ידיים ולהיכנע.
לכמה חוסן נפשי זקוק אדם לעמוד מול כל המצב הזה? כמה מתנחלים ניחנו בעצבי ברזל וידבקו בעקרונותיהם? ברור שהסנקציה "החוקית" הזאת נועדה להוסיף עוד כמה טונות למכבש הלחצים המופעל על המתנחלים העקשנים. אלא שכך רק דוחקים אותם יותר ויותר אל תוך זווית הפינה ולא משאירים לכבודם אפילו פתח מילוט. זה רחוק מחוכמה! בידוע הוא שכשאין מה להפסיד יותר, תחושות הבטן המלאות זעם מחליפות את שיקול הדעת והאדם יוצא ממנה (מן הדעת!).
איזכור הסנקציה האכזרית הזאת, דווקא בעת הזאת, מניב חשד קטן שמתחיל לקנן בלב: אולי... יכול להיות... שמא... האם... יש חשש קל (מיצמוץ) אצל ראש הממשלה שתוכניתו הגרנדיוזית אשר הרתה מחוץ לרחם תלד לו מפח נפש?
