"הַכֹּחַ הַכּוֹבֵל וְהַמְּרַפֵּא שֶׁל הַמִּלָּה"
החומר והרוח מטבע בריאתם הפכו לחלק אינטגרלי בחיינו. כך שנמצא בכולנו איזה חוסן נפשי נגד כל פורענות אפשרית המאזנת ומיישרת לנו את הקווים אם לא באופן מושלם (כי לא קיים מונח כזה) אזי בסבילות מתקבלת על הדעת.
בקובץ שיריו החדש מגיש לנו מנחם פאלק, סיטואציות סבוכות מהיומיום אשר נעים על קצה חוט דק, תוך שהוא מנתב אותם כדרכו בכתיבה סוריאליסטית-סאטירית.
בסוגיית 'השקט' - נמצא נימוק משכנע עד כמה דבר זה מהווה מטרד 'לפרט' בהיותו נתון להלך רוח מסוים. ראה כל השיר (ע' 147): ..."כַּמָּה שֶׁקֶט מְסֻגָּל לְהָכִיל/חֲלַל הֶחָזֶּה?/כַּמָּה מַחְשָׁבוֹת מְסֻגָּלוֹת לְהִתְרוֹצֵץ/מֵאֲחוֹרֵי מֵצַח רָחָב?/כַּמָּה לִיטְרִים כַּעַס יְכוֹלִים לִזְרֹם אֶל הַלֵּב/ וְהוּא עוֹד יַמְשִׁיךְ לִפְעֹם?/עַד שֶׁהַשֶׁקֶט יִתְחַלֵּף לְרַעַשׁ מֶלוֹדִי/וְיַהֲפֹךְ לִתְמוּנוֹת בַּעֲלוֹת מַשְׁמָעוּת/מַסְפֶּקֶת/כְּדֵי לְהַרְגִּיעַ פְּעִימוֹת/חַסְרוֹת נִימוּק/וְסֵדֶר"...
דימויי 'השקט והלבד', מקבלים משנה תוקף בכתיבה שכאן, ונתעמת הלכה למעשה עם דמויות מוכרות, או אנונימיות, שלעיתים יד הגורל מלכד אותם לתא משפחתי נורמטיבי. בעוד כל אחד מהדמויות (כמו במחזה), נוטל את 'השקט' או את 'הלבד' לפינתו הרוחנית, ומנסה לנתב את חייו. (ע' 28): ..."הַלְּבַד שֶׁלּוֹ מִתְמַלֵּא בְּגִינָּה,/שֶׁלָּהֶם בְּחַיּוֹת מַחְמָד,/הַלְּבַד שֶׁלָּה בְּהַרְמוֹנְיוֹת שֶׁל צְלִילִים,/ הַלְּבַד שֶׁלָּהֶם מִתְמַלֵּא בְּטִיּוּלִים/וְהַלְּבַד שֶׁלִי בְּמִלִּים//וְעֲדַיִין נוֹתַר מָקוֹם לְהַרְבֵּה/ לְבַד".
'האני השירי', בולט בקובץ בוואריאציות שונות (ע' 62): ..."אַךְ אֲנִי רַק גֶּבֶר אֶחָד,/מְשׁוֹרֵר הַיּוֹדֵעַ לְסַדֵּר מִלִּים/שׁוֹמֵר אוֹתָן בְּתֵבַת דַּפֵּי חַיָיּו/מַגִּישׁ אֶת מַרְכָּלְתּוֹ מִדֵי פַּעַם/ וּמְקַוֶּה שֶׁיִּנְעֲמוּ לָאֹזֶן הַמַּאֲזִינָה."...//..."כֵּן, מְשׁוֹרֵר שֶׁמַּעֲמִיד אֶת חֶזְיוֹנוֹתָיו/מִדֵּי פעַּםַ/ בְּנִסָּיוֹן"...
את השושלת הבן-דורית הוא מתאר בשיר (ע' 26): ..."וְיָדַעְתִּי:/ הֵם לֹא יִהְיוּ כָּמוֹנוּ,/יִהְיוּ מֻצְלָחִים יוֹתֵר,/חֲכָמִים יוֹתֵר,/מְהִירִים יוֹתֵר,/וּבְתוֹרָם/גַּם אֶת נכֶדְיֵהֶם/ יְלַמְּדוּ כֵּיצָד גּוֹנְבִים/ אַהֲבָה"...
בלתי מושג
המוטיבים השיריים הסוחפים אחריהם תובנות אמוציונליות הכתובות כאלגוריה, באים בעיקר לסנגר על האדם, הנמצא בסבך תהיות לגבי מהותו ומעשיו אשר נשענים על 'היצר' ומונחים בקופסת הפלאים - של הלא ידוע והבלתי מושג (ראה ע' 31): ..."הַמִּילָּה הוֹלִידָה שִׁירִים/וְהָעֵץ הוֹלִיד תִּקְוָה./הָאֶבֶן/ אֱמוּנָה/וְהַבָּשָׂר הוֹלִיד נְשָׁמָה/וְיוֹרְשֵׁי יֵצֶר"...
לחיפושים הללו נלווים משחקי המילים, שרובן ככולן הפכפכים ומביאים למצבים אבסורדיים שבין דעת וידע, לבין ספקנות ואי-דעת מהו מונח 'האושר' (ע' 40-41): ..."לְיּוֹם שֶׁבּוֹ הַשִּׁכְחָה תִּכְבֹּשׁ אֶת מְחוֹזוֹת הַמּוּדָעוּת/מַמְתִּין בְּקֹצֶר רוּחַ,/עַד הָרֶגַע בּוֹ אוּכַל שׁוּב לְחַיֵּךְ/ בְּתֹם לֵבַב/ גַּם בְּלִי לָדַעַת לָמָּה./שָׁם נִמְצָא הָאֹשֶׁר הַמֻּחְלָט?
באותה מידה נתעמת עם אי-הוודאות שטומן בחובו הפחד מפני הלא נודע (ע' 39): ..."גָּם לַבּוֹגְרִים מֻתָּר/לְהַגְשִׁים אֶת מַה שֶׁקָּרְאוּ פַּעַם/אוֹ רָאוּ/בְּחַיֵּיהֶם./כִּי מִי יֵדַע/מַה קוֹרֶה אֲחַרֵי יוֹם הַדִין/ אוֹ בַּגִּלְגּוּל הַבָּא"...
'העתיד', מבחינת צפיותיו של הפרט לא כל כך מאוזכר בשירים שכאן. יש שימת דגש דווקא על 'ההווה' - של כאן ועכשיו. (ע' 20): ..."מַבִּיט אֲנִי דֶּרֶךְ/אֶצְבָּעוֹת הַזּוֹכְרוֹת עָבָר/וְחַי בְּתוֹךְ הַחֲלומות/שֶׁל הַמָּחָר."
ובאותו עניין, נרשם בפסוק של שיר אחר (ע' 33-34): ..."עָיַפְתִּי עַד מְאֹד./שְׁמוּרוֹת הָעֵינַיִם/מוֹרִידוֹת אֶת הַמָּסָךְ/וְהַחֹשֶׁךְ/ (אִם יוֹאִיל בְּטוּבוֹ) יָנִיב עוֹד חֲלוֹמוֹת/לְלַיְלָה אֶחָד".
'הזרות והריק' הם חלק בלתי הפיך בעולם המודרני. הפסוק מהשיר (ע' 22) בא להנציח את חוסר האונים של האיש הקטן שזעקתו אינה נשמעת מול גלגלי הקדמה: ..."פְּקִידֵי הַמִּשְׂרָד לְלֹא שֶׁם/לְלֹא חֲלִיפוֹת, לְלֹא עֲנִיבוֹת,/ בְּסַנְדֶּלֵי קִיץ/מוּכנָיִם לְהַנְצִיחַ שְׁמִי,/לְיָמִים אֲחָדִים,/עַל דַּף מֻכְתָּם בִּשְׁאֵרִיּוֹת קָפֶה/ וְאַחַר-כָּךְ לְהַעֲבִיר פְּרָטַי/לַמִּשְׁבֶּצֶת/הַמַּתְאִימָה/בַּמַּחְשֵׁב"...מאליו שהשיר המופיע (בע' 17) צובע בצבעים עזים את כל פסיפס 'הקולות' המלווים את חיינו ובהן: השאיפות והרציות להשיג כל כמה שאפשרי וניתן על-מנת לא לפספס חלילה איזה פרט חדשני, ממבול השפע הקורץ למבטנו 'מהחדר האחר' (זה שאינו בשליטתנו): ..."בַשַׁעַר שָׁאַל אוֹתִי הַשּׁוֹמֵר:/מַה תִּרְצֶה? /עַל מַה תְּוַתֵּר?/וְאָשִׁיב:/ אַרְבָּעָה דְּבָרִים אֶרְצֶה:/אֶת הַכֹּחַ הַכּוֹבֵל וְהַמְּרַפֵּא שֶׁל הַמִּלָּה/אֶת הַתִּקְוָה שֶׁמַּפְרִיחַ בָּאָבִיב הָעֵץ/אֶת הָאֱמוּנָה שֶׁכְּתוּבָה בַּסֶּלַע הַיּוֹקֵד/וְלָדַעַת עוֹד פַּעַם אַחַת/אַהֲבָה בַּסְּתָו"...//..."עַל מַה אֲוַתֵּר?/זֹאת לֹא אֵדַע כִּי טֶרֶם הִכַּרְתִּי הַכֹּל"... ולדעתי, אין יפה מפסוק אחרון זה, כדי לסכם את קובץ השירים הנוכחי, שאולי ינסה למלא (ולו חלק) 'מהחסרים', הקיימים מדעת או שלא מדעת - 'בחדר הנוכחי'.