נדמה שיש מאפיין חיצוני בולט מאד לממוצע הפוליטי הישראלי - הוא מאד אוהב להדליק נרות בכיכר. הנרות משמשים אותו כדי להביע תמיכה בפוליטיקאי שנואם על הבמה, וכשאותו נואם יודה לקהל הנפלא שהגיע, יונפו הנרות אל על ויביעו את קולו של הרוב הדומם.
בעזרת הנרות גם מודה הקהל לאמן המופיע שבא בהתנדבות להביע הזדהות, וסביבם תשבנה חבורות עם רון בלב וגיטרה ביד. לנרות יש מעמד מיוחד אצל אנשי הממוצע בכיכר, וגם כאשר הצפיפות עולה והדוחק רב, הנרות זוכים למרחב משלהם ואיש אינו מחלל טריטוריה קדושה זו.
פעם, לא מזמן, הממוצע היה מדליק נרות בעצרות שלום. אלפי נרות הודלקו כדי להביע תמיכה ברעיונות של הימנעות מאלימות ומתן חיים של חופש וכבוד לכל בני הארץ הזו. לרגע היה נדמה שיותר ויותר אנשים מוכנים להשתחרר משנים של שינאת האחר וקידוש האדמה, ולהוריד מעצמם את המשא ההיסטורי שקבר כה רבים תחתיו. באמת ובתמים האמנו שההימון אכן פותח אוזניו לקולות של סובלנות נטולת רהב מיליטנטי, שהם מוכנים לקבל את הערבים אזרחי ישראל כשווי זכויות לכל דבר ואת זכותם של הפלשתינים למדינה עצמאית. כל אלה הביאו לתקווה שפינג פונג הוונדטה הרצחני עומד להיפסק, ואין זה משנה באיזה צד הכדור כרגע.
אינתיפאדת אל-אקצה פרצה, ועימה הפגנות סוערות של ערביי ישראל, גל התקפות טרור נוראיות ברחובות ישראל והחמרה משמעותית נוספת במצבם של הפלשתינים בשטחים. קשה לראות מדי יום את ההרג, האובדן והטרגדיות הכל כך נוראיות בדולפינריום ובבלאטה, בירושלים וברמאללה, בחדרה ובנצרת. קשה גם לראות את תגובת הממוצע הפוליטי הישראלי, שהוכיח כי גם בשנים בהן הוא הדליק נר לשלום, הוא לא זנח את דחפיו הלאומניים, את חדוות הקרב, את השנאה לערבים ואת תחושת ההתנשאות והפטרונות כלפיהם. עצוב היה להיווכח שהממוצע מתחבר לערבי רק אם הוא מגיש לו חומוס אותנטי (וכשהמלצר מתרחק הוא מיד מעיר שבוודאי הטבח השתין לסיר החומוס) או מוכר לו רהיטים במחיר מציאה בבידייה.
אנשי הממוצע גם לא שכחו כמובן לשוב ולהדליק נרות בכיכר. אותם נרות שפעם ביקשו שלום, אי אלימות, שלווה וקבלת האחר, מבקשים עכשיו מלחמה שרק תשפוך יותר דם בדרך להסדר המדיני. "להיכנס בהם", "תנו לצה"ל לנצח", כך קורא אותו ציבור שמרגיש "מפוכח" או "מבולבל מהעובדות" (איני מסוגל להבין את הגאווה שבבילבול, גם כאשר העובדות כה קשות וכואבות). כל נר נוסף שנדלק למען הכיבוש והדיכוי מוסיף ומלבה את מעגל הדמים בארצנו, ומוכיח כי דעתם של אוחזי הנרות חלשה ושברירית אף יותר מלהבת הנר שבידיהם. מכאן אף נטייתם של אנשי הממוצע להצטופף תחת מטריית ההמון, באמתלה של "מניחים כל מחלוקת פנימית בצד", מתוך תקווה לכסות על מבושיהם. "כולנו יחד אור איתן" ישלח איש לרשימת תפוצתו ויצרף נר וירטואלי. הם רק לא שמים לב שאותה מטרייה מגוננת, היא גם זו שמסתירה מהם את פני המציאות, וכך הם מרשים לעצמם להטיף מוסר לעולם כולו על שהוא מנסה להסביר לישראל את נזקי מדיניותה, ושולחים את זמרת ההמונים להדליק נר לגויים באירוויזיון.
אין לי ספק שהמטוטלת המדינית עוד תמשיך להתנדנד, עוד נדע ימים אופטימיים של הסדרים מדיניים וטקסים חגיגיים בהם האנשים שפעם היו להם דרגות על הכתפיים ילחצו יד עם אלה שפעם היו להם שערות על הפנים. מילים כמו שלום, אחווה ושכנות טובה יחזרו אז לאופנה, ואנשי הממוצע יזמינו את פועליהם להפסקת צהרים, וכצעד של רצון טוב ייסעו בשבת למפגש עם כמה "נכבדים" ו"משכילים" בכפר בגליל (ובדרך שוב יתהו למה תוכנית ייהוד הגליל מתעכבת זמן רב כל כך). הם גם יזמינו כרטיסים להצגה של מכרם חורי בתיאטרונטו, וישבו כל כך מוקסמים עד שלא יקשיבו למילה.
ואנחנו? אנחנו נתענג על שעת החסד היחסית, נקווה שאולי בכל זאת הפעם זה יחזיק מעמד ושסוף סוף השפיות תנצח. אני רק מקווה שכשההמון יתייצב בכיכר, לא נשכח את אופיו האמיתי ואת הדעות האמיתיות של אנשיו, נאזור כוח ונשתמש בציטוט מתוך שירה של להקת הקליק: "לא צריך שתדליקו לי נר".
