בכל מקום ישנם שלטים זועקים, מסנוורי עיניים – "יהודי לא מגרש יהודי", ומצד שני, מפלגות השמאל, עם השם היומרני "ביחד", ממליצות דווקא על ההינתקות. ואני שואלת: ולגרש לא יהודי מותר? רק מפני שאדם אינו מאמין באותו דבר בו אני מאמינה וסגנון חייו שונה, מותר לי לגרש אותו מאדמתו?
ומדוע תנועת "ביחד" ממליצה דווקא על דבר שגורם הפרדה וניתוק? זה קרוי להיות ביחד?
ביחד פירושו של דבר להיות באמת ביחד. לראות מה מאחד בינינו, בני האדם, ולא מה מפריד בינינו. לא להנציח מה שמפריד. למצוא מה מאחד אותנו כבני אדם, כדי שנוכל באמת לחיות ביחד.
אתמול, כל הלילה, כמעט עד שחר, חילקתי ספרי זוהר בגוש קטיף. היינו קבוצה של חברים המאמינים בכוח ובאנרגיה של ספר הזוהר, שבו גלומה רוחו של רבי שמעון בר יוחאי. אנחנו מאמינים שרק כמות מאסיבית של ספרי זוהר בגוש קטיף יכולה למנוע מלחמת אחים.
תוך כדי חלוקה של הזוהר לחיילים שעמדו שם, נשאלתי פעמים רבות:
"אז מה את חושבת על ההינתקות? האם את בעד או נגד?"
ניסיתי לנסח בו במקום תשובה הולמת, שתסביר מדוע קשה לאדם הלומד קבלה לתת תשובה חד-משמעית לשאלה כזו.
הקבלה רואה במציאות אותה אנו חווים באמצעות חמשת החושים מציאות חלקית ומוגבלת, מציאות בה אנו קולטים רק אחוז אחד מתוך המציאות האמיתית.
המציאות האמיתית כוללת את 99 האחוזים הנותרים, והיא בעצם כוללת את הסיבה לכל. המציאות אותה אנו חווים באמצעות חמשת החושים היא עולם התוצאות. המציאות האמיתית היא עולם הסיבות.
לכן, ההינתקות היא רק תוצאה. היא אינה הסיבה.
ברובד הפשוט יותר, ברובד של התוצאה, התשובה שלי היא שאני מתנגדת להינתקות, ולא מפני שלא עוקרים אנשים מאדמתם. גם על היהודים וגם על הערבים לזכור ששום דבר בעולם הזה אינו שייך לנו. האדמה הזו אינה של היהודים ואינה של הערבים. היא של הקדוש ברוך הוא. הוא נתן לנו אותה ועלינו להחזיר לו אותה בבוא היום. ולכן כשאנו אומרים שהאדמה הזו היא "שלנו", אנו בעצם חוטאים לבורא. האדמה הזו שייכת לכל הברואים, לכל היצורים בעולם, ועליהם ללמוד לחיות בה בשלום איש לצד רעהו. הדבר נכון הן לגבי החיות המצויות על האדמה הזו, ועל אחת כמה וכמה, לגבי בני האדם.
אני מתנגדת להינתקות מפני שהיא יוצרת פירוד בין בני אדם. מפני שהיא אומרת שבמקום בו אני יושב, לך אסור לשבת. ואין מקום כזה, ואני לא מאמינה שהבורא אוסר על בני אדם לשבת במקום כל שהוא.
מותר לנו לשבת בכל מקום, בתנאי שנכבד את האדמה עליה אנו יושבים ואת שאר התושבים על האדמה הזו, בין אם הם יהודים, מוסלמים, נוצרים, הינדים, סינים או יפנים, והרשימה ארוכה. וכמובן את חיות הארץ ואת הצמחים. כולנו נבראנו בצלם, והמצווה החשובה ביותר שעלינו לקיים אותה היא "ואהבת לרעך כמוך". לשם כך ניתנה לנו התורה, ולא לשם שום דבר אחר. ומי שמקיים את מצוות הבורא עם שינאה ופירוד בלבו, למעשה אינו מקיים דבר. להיפך, הוא רק הורס.
לכן אני נגד ההינתקות. היא יוצרת פירוד ושינאה בליבות בני האדם, ויש לכך משמעות קוסמית עמוקה. מכיוון שכולנו אחד, כל רגש של שינאה וכל רגש שלילי שאדם חווה משפיע על הקוסמוס כולו, כמו אפקט הפרפר. כבר ידוע מזמן שאם פרפר מרפרף בכנפיו בסין, תוכל להיווצר רעידת אדמה באוסטרליה, מכיוון שהרעידות הקטנות של כנפי הפרפר, קטנות ככל שיהיו, מרעידות אט אט את האוויר ויוצרות גלים יותר ויותר גדולים, עד שנוצרת סופה במקום שנראה לכאורה לא קשור לכך לחלוטין. למעשה, הוא קשור מאוד, אך אנו, מכיוון שאנו מוגבלים על-ידי חמשת החושים המוגבלים שלנו, איננו יכולים לראות זאת.
באותו אופן, כל אדם החווה רגש שלילי משפיע על האנרגיות השליליות של היקום, כמו אותו פרפר קטן. כולנו "קטנים", אבל כולנו גם גדולים. כל פעולה שלנו בעצם משפיעה על היקום כולו, אבל אנו לא מודעים לכך. אם היינו מודעים לכך, היינו נזהרים הרבה יותר במחשבותינו, ברגשותינו, במעשינו ובדיבורים שאנו מוציאים מן הפה.
אנו חושבים: "אז אמרתי משהו שאינו במקום. אז מה? עשיתי משהו לא יפה, אבל אף אחד לא ראה. חשבתי או הרגשתי משהו, מי יודע מזה? אז לקחתי משהו שאינו שלי, מי ראה?"
ואין אנו מודעים לכך שיש מי שרואה הכל, יש מי ששומע הכל, ובסופו של דבר, הכל נכנס לאותו סל, לאותה אנרגיה קוסמית ענקית שאנו קוראים לה "הבורא" או "הקדוש ברוך הוא" או אחד ממאות השמות שיש לאנרגיה הזו, הן בשפה העברית והן בשפות אחרות ובדתות אחרות.
אבל בסופו של דבר האנרגיה הזו היא אותה אנרגיה, והבורא הוא אותו בורא. ולכן הכוח של אדם אחד, קטן, הוא כה גדול.
וזה מביא אותי לתשובה היותר עמוקה לשאלה "האם אני מתנגדת להינתקות". לתשובה ברובד של הסיבה, לא ברובד של התוצאה.
כפי שכבר אמרתי, ההינתקות היא רק תוצאה, היא אינה הסיבה. הניסיון של מנהיגי העם לנתק מאיתנו את העם הערבי הוא תוצאה רבת שנים של חיים קשים ומלאי סכנות לצד שכנינו הערבים.
אינני חולקת על כך שקשה לנו לחיות עימם, שאנו נתונים כל רגע בסכנה, ושיש למצוא פיתרון לבעיה.
אבל הפיתרון של המקובלים אינו עוסק בתוצאה, הוא עוסק בסיבה. ועל-פי הקבלה, הסיבה לכל מה שאנו חווים פה ועכשיו היא דבר שידוע לכל יהודי, ובכל זאת הוא מתעלם ממנו, או חושב שאין בכוחו לשנות אותו. הסיבה פשוטה מאוד, ועם זאת חשובה מאוד וגדולה מאוד – הסיבה היא הסיבה שהרסה את בית המקדש הראשון והשני, ומאיימת להרוס גם את הבית השלישי, שאפילו לא נבנה עדיין. הסיבה היא שינאת חינם.
אנו מתקרבים לי"ז בתמוז, לתאריך בו נפרצו חומות העיר ירושלים, לתקופה קשה מאוד, הקרויה תקופת בין המיצרים. זוהי התקופה בין י"ז בתמוז לתשעה באב, בו נהרס בית המקדש.
עלינו לזכור כל רגע וכל שניה את הסיבה שהחריבה עלינו את עולמנו, ולא לזלזל בה או לשכוח אותה. הסיבה הזו היא שורש כל הבעיה. אנו רגילים לשנוא, אנו נוהגים לשנוא, ואנו חושבים שמותר לשנוא. אנו פשוט לא מודעים לעוצמה הרבה שיש לכל מחשבה וכל רגש שלנו.
אבל הקבלה מלמדת שלרגשות ולמחשבות שלנו יש עוצמה עצומה. ולכן הקבלה מלמדת שאסור לשנוא, ואסור להרגיש רגשות שליליים אחרים. ואסור לא מכיוון שפשוט סתם כך אסור, אלא מכיוון שהמלה אסור מקורה באסיר, בבית האסורים. אם אנו שונאים, אנו נעשים אסירים של השינאה, אנו חווים רגשות שליליים, ואנו כבר נמצאים בגיהינום. לא צריך לחכות עד שנעבור מן העולם הזה. אנו כבר חיים בגיהינום כאשר אנו שונאים.
מישהו יכול לשאול שאלה לגיטימית – אבל מה הקשר בין העובדה שאנו שונאים למצב פה בארץ?
התשובה נעוצה במה שהסברתי קודם, באפקט הפרפר. אם אנו שונאים, השינאה הזו נכנסת ל"סל" הכללי של האנרגיה הקוסמית ומשפיעה על האווירה במקום.
זה כמו בית מלא בכעס. לא נעים להיכנס לבית כזה, נכון? מדוע? מכיוון שהרגשות השליליים מחלחלים לכל דבר, לכל פעולה. כולם מרגישים כאשר בני הבית אינם חיים בשלום ורבים כל הזמן, והרבה אנשים אינם רוצים להתקרב לבית כזה, כפי שאמר שלמה המלך: "טוב פת חרבה ושלווה בה, מבית מלא זבחי ריב" [משלי יז 1], כי האנרגיה השלילית של המריבות התפשטה בבית ומילאה את כולם בכעס.
הוא הדבר לגבי השינאה. לכן על-פי הקבלה אנו חייבים לעקור מתוכנו את השינאה. זו מטרת התורה כולה וכל קיום המצוות. ברגע שנשנא פחות, לא נצטרך להינתק, ולהינתקות לא יהיה שום מובן. נוכל לחיות ביחד בשלווה ובאהבה.
אין זו סיסמה, אין זו אגדה, אין זו התפלספות או התחכמות. זה עובד. אין זו דת, זו טכנולוגיה שעובדת. טכנולוגיה לנשמה.
אני חיה כך מזה ארבע שנים מבורכות, ובכל שניה, כל רגע, כל שעה, כל יום, אני מעצימה את כוח הבורא שבתוכי פשוט על-ידי כך שאני מודעת לכך שהוא נמצא בקרבי.
עצם המודעות הזו כבר עושה את ההבדל. ואז מתחילים כבר יותר להקשיב לנשמה שלנו, לבדוק יותר מה אמרנו, מה חשבנו, מה הרגשנו, האם זה עולה בקנה אחד עם "ואהבת לרעך כמוך?"
אם לא, אני יודעת שעלי לנסות שנית, ולחשוב ולהרגיש אחרת.
וכך, רגע אחר רגע, שעה אחר שעה, אני נלחמת.
וכל עוד אני נלחמת, אני מנצחת.
אני מזמינה את כולכם לצאת למלחמה הזו, היפה והמופלאה מכולן, מלחמת גוג ומגוג, מלחמת המחשבות.
אנו יכולים לנצח, כי הנצח כבר נמצא בתוכנו, מאז ומעולם. עלינו רק לגלות ולחשוף אותו.
