על שאלה זו אפשר להשיב בפשטות כי הדרך לאבדון תחילתה באבדן דרך; בסטיה, מכוונת או לא, מדרך המלך. כידוע, סטיה של מעלה אחת מן הכיוון הנכון, לפי אורך הזמן והדרך תסתכם בסטיה של קילומטרים רבים.
בשעה זו ניצבים אלו מול אלו, החותרים להתחברות מול המופקדים על ההינתקות. זה נמשך כבר כמה ימים; עדיין לא נפלה הכרעה, ולכאורה יד המנתקים צפויה לגבור על המתחברים ח"ו. אמרנו כבר בעבר כי רעיון ההינתקות יסודו בהינתקות מן השורש המרכזי של עם ישראל, התנ"ך, והבעיה העיקרית בעינינו היא שאין שומעים ולו קול אחד הקורא לשוב אל השורשים המקוריים של עם ישראל, אל התנ"ך כמורה דרך לחיים בארץ בה נכתב התנ"ך.
ועד כדי כך חמור הניתוק מן התנ"ך, שיש האוהבים את התנ"ך ואף בקיאים בו אולי יותר מן הח"מ, אבל אין מתייחסים אליו כאל מורה דרך הלכה למעשה. אחרי הכל לדעתם, מדובר בטקסטים עתיקים, יפים וחכמים ככל שיהיו, אבל אין ללמוד מהם דבר וחצי דבר לחיים המודרניים.
דומה, כי הצועדים אל ההתחברות מנסים להפגין את הקשר שלהם אל השורש התנ"כי, בתקווה שהפגנה זו תשפיע על המתנתקים להתחבר גם הם. האמת היא שהרעיון כשלעצמו נראה נכון ובר סיכוי להצליח, ביחוד כאשר המתחברים מנסים להפגין את התחברותם בשקט. אולם למרבה הצער, נראה שהמתנתקים רק מתבצרים בעמדתם ואף מתייחסים אל המתחברים כאל פורעי חוק.
בעבר כתבנו לא אחת אודות המונח הזה 'חוק'. במקרה הזה מדובר בחוק שמכתיב החזק כי הוא חזק. לא מדובר בחוק עתיק או אף ישן. מדובר בחוק אד הוק; כמו, אגב, רוב החוקים שמחוקקת הכנסת. מזוית ראיה זו, אין הרבה סיכויים לאנשי ההתחברות. הם מנסים להלחם בחוק שנוּסח במיוחד נגדם, ועל פניו זהו מאבק אבוד. מצער מאד לומר זאת, אבל אחרי שכל השנים השלמנו מרצון עם חוקים שרירותיים שחוקקה הכנסת ואף היינו שותפים ליישומם, קצת קשה כעת להצליח בהתקוממות נגד חוק מסוים, כי הוא פוגע בנו אישית.
דומה הדבר לטענה המושמעת כלפי המתחברים, ביחסם לראש הממשלה המנתק; כל השנים בהן פעל שרירותית לטובתכם, זה היה בסדר; הוא היה איש מופת עבורכם; כעת כאשר הוא פועל באותה שרירות לב נגדכם, מה לכם כי תלינו? הרי אתם טיפחתם אותו ואף העליתם אותו לשלטון. אין מה לומר, טענה צודקת.
אז מה, זה אומר שצריכים להכנע לשרירות לבו של מישהו? חס ושלום. צריכים להיאבק; חייבים להיאבק. אבל המאבק צריך להתחיל לא כלפי חוץ, אלא בתוך לבנו פנימה.
השבת אנו קוראים את פרשת פנחס ומפטירים בסיפור של אליהו בהר הכרמל. די נדיר שקוראים הפטרה זו, אבל בדיוק מתאים לענייננו.
(מלכים א', י"ז) א וַיּאמֶר- אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל-אַחְאָב חַי-ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם-לְפִי דְבָרִי:
אליהו הנביא מבטיח שמכאן ואילך לא יהיה גשם ואפילו לא טל, עד שיחליט אחרת. מה קרה? מה הכעיס אותו עד כדי כך?
לד בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת-יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן:
אחאב היה אז המלך, ואליהו התלווה אליו לניחום אבלים על מות שגוב, צעיר בניו של חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי. התפתח דיון תיאולוגי; הפסוק אומר שבניו מתו כי בנה את יריחו ופגעה בו קללת יהושע (פרק ו'):
כו וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת-הָעִיר הַזּאת אֶת-יְרִיחוֹ בִּבְכרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ:
טען חיאל: הרי משה הזהיר (דברים י"א, ט"ז-י"ז) כי אם יעבדו אלילים, לא יהיה גשם; הנה הוא עובד אלילים והגשם אינו פוסק; אז אם קללת משה לא מתקיימת, לא יתכן שיש קשר בין מות בניו לקללת יהושע תלמידו. כאן הגיב אליהו במהלך כוחני שיכריח את הספקנים להאמין.
לא בכוח מתחברים
והגשם אכן פסק. אליהו מסתתר באיזו מערה בנחל כרית, אוכל מה שמביאים לו העורבים ושותה מן הנחל. הסיפור ארוך וכדאי מאד לקוראו במקור; כאן נדלג שלוש שנים קדימה:
(מלכים א', י"ח) א וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר-ה' הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל- אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה:
נראה כי אליהו היה ממשיך להמתין עד שיודו כולם כי ה' הוא המנהל את העולם. ה' יתברך החליט לא להמתין עוד, אבל הוא לא רוצה לשבור את המלה של אליהו; על כן הוא מורה לו להיראות אל אחאב ולאפשר בכך את סוף הבצורת.
אליהו ממלא אחר הוראת ה':
יז וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת-אֵלִיָּהוּ וַיּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל: יח וַיּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים: אליהו מבקש לנצל הזדמנות חגיגית זו כדי ליזום מהלך שיוכיח לכולם אחת ולתמיד מי מנהל את העולם.
יט וְעַתָּה שְׁלַח קְבץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל:
קבלת הפנים לה זכה מאחאב, יכולה היתה ללמד אותו שאין סיכוי לשכנע בדרך זו; אחאב מכנה את אליהו עֹכֵר יִשְׂרָאֵל כי עצר את הגשם, ואליהו משיב כי עצירת הגשמים היתה בעוונו של אחאב. ויכוח נצחי שאינו יכול להיות מוכרע כי כל אחד מתבצר בעמדתו.
בהר הכרמל אליהו עורך את המבחן המכריע שבמהלכו יורדת אש מן השמים ואוכלת את הקרבן שהקריב שם.
לט וַיַּרְא כָּל- הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹקִים ה' הוּא הָאֱלֹקִים: על השלב הזה כתבנו משהו לפני כשנתיים; מיד לאחריו קורה דבר מעניין עד מוזר ביותר:
מו וְיַד-ה' הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד- בּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה:
אליהו מפגין כלפי אחאב המלך כבוד רב, ורץ לפני מרכבתו. כאילו לשכנע אותו שההודאה כי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אינה אמורה לגרוע מכבודו כהוא זה, ואף להפך; היא תאפשר לדבקים בה' כמו אליהו לכבד אותו יותר ויותר. אבל אחאב לא משתכנע:
(מלכים א', י"ט) א וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הָרַג אֶת-כָּל-הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב:
את ההמשך הבאנו לפני כשנתיים וכאמור, כדאי לקרוא הכל במקור. איך הסיפור הזה נוגע לענייננו ומשתלב מצויין עם מאבק המתחברים מול המתנתקים?
ובכן, בתוך לבנו עדיין מקננת האשליה כי המדינה זה בסדר; הכנסת וחוקיה זה בסדר; צה"ל זה בסדר; המשטרה, מערכת המשפט – הכל בסדר. יש מה לשפר כמובן (כמס שפתיים לפחות) אבל באופן כללי, הכל בסדר. בסך הכל מדובר בסטיה של איש אחד(???) מן הדרך. נכון שזה השפיע רע על כל המערכות, אבל זה זמני. בע"ה נתגבר ונמשיך הלאה. עוד נבנה חורבות ונפריח את הארץ; לפחות את מה שישאר ממנה אחרי העקירה מגוש קטיף היל"ת.
וזהו בדיוק שורש הרע; לא מבינים, מסרבים להבין שתוכנית העקירה אינה מנותקת מהתנהלותה הכללית של המדינה שאותה אוהבים כל כך ועליה מנסים להגן בכל הכח. לא מבינים ובטח שלא מעכלים, שתוכנית זו היא שיאו הזמני של תהליך שסופו הוא ביטול רשמי של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מסרבים להבין שלמרות מה שכתוב במגילת העצמאות, מדינת ישראל מעולם לא היתה ולא התכוונה להיות מדינה יהודית.
כרגע נראה שנאבקים על התחברות מחודשת למדינה וזו שגיאה גורלית. צריכים להיאבק על התחברות; על התחברות לתנ"ך ולחיים בארץ התנ"ך, על-פי הוראות התנ"ך.
גם אם נוריד לו אש מן השמים, את אחאב לא ניתן לשכנע שינהל את חייו ואת המדינה בהתאם להוראות התורה. אולי הוא יודה בפה כי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, אבל ימשיך לנהוג כאילו הוא מלך העולם. מה שאנחנו צריכים זה להתחבר אל התנ"ך ולהתנתק מן המדינה הכופרת בו. מהלך כזה יביא לבניין מחודש ולגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.
ואז בלי ספק יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.