מאז פרוץ האינתיפדה הנוכחית, היינו עדים לנסיונות מצד השמאל הרדיקאלי להשתמש בנשק הסרבנות במטרה להביא לתוצאה הפוליטית הרצוייה.
שוב ושוב עלו לכותרות קבוצות שוליות שונות וקראו לחיילי צה"ל לסרב לשרת בשטחים, תוך הטחת עלילות שווא בדבר "פשעי מלחמה" כביכול, עוולות הכיבוש ושאר ירקות. הכל ברוח דרכו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח, שסבר עוד לפני שנים רבות כי אם אלף חיילים יסרבו פקודה תאלץ ישראל לצאת מהשטחים ובכך יבוא קץ הכיבוש.
תופעה מסוכנת זו קיבלה תהודה ציבורית ותקשורתית נרחבת. התקשורת הקדישה סדינים שלמים של ראיונות וכתבות צבע על יפי הבלורית ותכולי העיניים היפים והאמיצים. מר"צ סרבה לגנות את הסרבנים ולפחות אחד מחברי הכנסת שלה תמך בסרבנות בקול גדול. מאות מרצים באניברסיטאות חתמו על עצומות תמיכה בסרבנות השמאל, "שלום עכשיו" גילתה הבנה וסמפטיה, ראש לשכת עורכי הדין הביע סימפטיה ל"סרבני המצפון" בפתיחת כנס הלשכה ואפילו היועץ המשפטי לממשלה גילה הבנה באותו מועד בהתבטאות לא מוצלחת ממנה חזר מאוחר יותר. אולם כל הרוח הגבית והתקשורתית לא עזרה, והסרבנות משמאל נותרה, תופעה שולית, קיקיונית וחסרת כל חשיבות. אולם בכך לא די.
הניפוח התקשורתי בצד האהדה מצד גורמים שונים, נתנו הכשר לסרבנות מימין, בחינת כורה שחת בה יפול. כל ה"דמוקרטים הגדולים" אניני "שלטון החוק" שהביעו סימפטיה ותמיכה בתופעה הדוחה, נאלצים עתה לקצור את מעשי האיוולת שלהם - סרבנות המונית מימין. אותם גורמים חסרי אחריות פעלו מתוך עיוורון גמור לעובדה שהמבחנים הקשים בפניהם עתידה החברה הישראלית לעמוד יעוררו קשיים דווקא בצד הימני של המפה הפוליטית, שכן החברה הישראלית עברה בשנים האחרנות תהליכי שינוי קיצוניים.
בניגוד לעבר, היחידות הקרביות בצבא הסדיר מורכבות כיום בעיקר משלוש קבוצות דומיננטיות: הדתיים הלאומיים, יוצאי חבר העמים, ובני עדות המזרח מעיירות הפיתוח. בשל כך כינה אותו העיתון "מעריב", בשעתו, "צבא העמך", להבדיל מצבא העם.
שלוש קבוצות אלו הינן קבוצות בעלות הנהגה דתית ו/או פוליטית הומוגנית למדי ודי בכך שהנהגתה של אחת הקבוצות תקרא לסרבנות כדי שהצבא הסדיר יחדל לתפקד.
עתה מסתבר כי ככל שמתקרב מועד ההינתקות איוולת השמאל הרדיקלי מאיימת להצליח, הסרבנות מתפשטת כאש בשדה קוצים, אבל למרבה האבסורד לא בכוון אליו הטיפו אותם "צבועים" אלא דווקא בכיוון ההפוך- מימין, וזאת דווקא לנוכח האתגר הקשה העומד בפני החברה הישראלית - ביצוע תוכנית ההינתקות. שיתוק הצבא על-ידי סרבנות המונית מימין יסכל ביצוע החלטות הכנסת שנתקבלו באופן דמוקרטי וימוטט את המשטר בישראל.
בצד גילויי סרבנות והפרות חוק מצד מתנגדי ההינתקות היינו עדים בשבוע שעבר לתקדים מסוכן מצד השלטון: לראשונה זכינו במדינת ישראל כי הצבא הופנה לטפל בהפגנה אזרחית שנערכה בתחומי הקו הירוק.
החשש שמשתתפי ההפגנה יגיעו בהמוניהם לגוש קטיף, היווה בעיה משטרתית ועל המשטרה היה מוטל להתמודד איתה. הצבא, עליו הוטלה המשימה לבצע את ההינתקות, יכול היה, לכל היותר, להיערך לאורך הקו הירוק במחסום כיסופים, שם הכריז עוד קודם לכן על הרצועה כשטח צבאי סגור.
קלות הדעת בה נשלחו אלפי חיילים לעצור ולהטיל מצור על מפגינים אזרחיים, בתוך מדינת ישראל בתחומי הקו הירוק מעוררת צמרמורת. מעולם לא נשלח הצבא להתמודד עם מפגינים בתחומי מדינת ישראל, אפילו לא בתקופת מהומות אוקטובר.
החלטה פסולה זו לא עוררה הדים אצל "אבירי שלטון החוק וזכויות האדם" ועברה בדממה תקשורתית מדהימה (למעט העיתונאי ארי שביט ב"הארץ").
גם מי שתומך בהינתקות ושולל בכל תוקף גילויי סרבנות, וכל גילוי של אי-חוקיות, צריך לקרוא לממשלה להפעיל את זרועות הביטחון בהתאם לחוק ובהתאם למה שהיה נהוג במדינת ישראל מאז הקמתה ללא כחל וסרק.
בהפגנות בתחומי מדינת ישראל תטפל המשטרה ובאירועים בתוך השטחים המוחזקים, לרבות על הגדר המקיפה אותם - יטפל הצבא, זהו עקרון בסיסי שאין להפר אותו.
רק בדרך של שמירה קפדנית על נורמות אלו תימנע כאן מלחמת אחים ויתאפשרו חיים בצוותא של כל הקבוצות והפלגים על אף המחלוקות האידיאולוגיות העמוקות.
בשעתו "התנבא" אותו פרופ' ליבוביץ המנוח כי לכשיתנפץ חזון "ארץ ישראל השלמה" יהיו אנשי גוש אמונים הראשונים לרדת מן הארץ. לאור אירועי הימים האחרונים נקווה כי אין מי שחפץ לעשות כל מאמץ ש"נבואה" אווילית זו אכן תתגשם.