התקווה - האמצעי העיקרי של אוליגארכיה דכאנית לרתום את ההמונים, ואותך, למאמצי סרק, למטרות בזיזה. ולהביא להכחדתכם ההדרגתית, רוחנית ובאופן ממשי - הצטמקות כוחות החיים, מערכת חיסונית איתנה (עקב התקווה) המשרתת מצב בו הגוף אינו ניכחד, וכל זאת להביאך לתשישות בשרות ההגמונייה (בפרט בישראל) - להפכך לעבד, ולסמם את רוחך.
ססמאות התקווה (כפי שהפריח אותם למשל אהוד ברק בבחירות 99' "להחזיר את התקווה למדינה"...) נועדו להגביר את הפערים, ולהביא לשיתוק כוחות התבונה וההתנגדות.
התקווה - מפיחה פסיביות, וויתורים, וממיטה אובדן. התקווה בשרות האוליגרכיה השלטת היא המכשיר העיקרי להביא לאובדן וקריסת מערכות, ולהתדלדלות הגוף ממנו היא יונקת.
האם מות הגוף יהיה גם מות האוליגארכיה? רק חלקה. לחלק אחר יש - כפי שטוענות שמועות עקשניות הניראות במציאותינו לא בלתי סבירות - הון רב בבנקים בשוויץ ובניו-יורק, וכאשר הדברים יקרסו (כפי שאמרה לי פעם, בשנת 88' אוליגארכית ישראלית שעבדה בשב"כ, אי אז בשפת ימה של תל אביב, חוף גורדון) ניברח לחו"ל.
התקווה לפי הבולשביזם.
מרקס ראה בהפחת תקווה דרך לעודד את המהפכה. מחד, יש סטיכיה (הכרחיות) דטרמיניסטית - המטריאליזם הדיאלקטי (בקפיטל) אך מרקס המוקדם של כתבים כלכליים-פילוסופיים מציג מחד את הזונה הגדולה - היא הקפיטליזם (או הכסף), וברוח בלזק (ותוך ציטוט טימון איש אתונה של שייקספיר) הוא מדבר על הכסף, ההופך את המכוער ליפה, את הזקן למושך וצעיר וכד'.
המצב מייאש? הכל הפוך למה שצריך היה להיות על-פי סדרי הטבע ותחושת הצדק הטיבעי? נישארה התקווה. כן, מרקס המוקדם מאמין בתקווה, היא מפעפעת והכרחית בכל כתביו המוקדמים, שבצרוף לתחושת הניכור תביא אותנו לשנות. וכך גם הרברט מרקוזה, המרקסיסט בן אסכולת פרנקפורט, נביא השמאל החדש בשנות ה-60' המדבר על הכוח המניע - האירוטיקה המשוחררת (האדם החד מימדי, ארוס והציויליזצייה), אך למעשה, מכל דבריו מתרמזת ומובלעת התקווה, התקווה לשיחרור.
ובישראל, מאז ומתמיד (על-פי הזרם המרכזי-סוציאליסטי בציונות).
בישראל אמרו כל השנים, לפי המסורת הבולשביקית: יהיה טוב... צריך לקוות לטוב... סבלנות חברים, הרבה תקווה והרבה סבלנות. והבלגה.. ותקווה...
צריך לקוות רק לטוב. סמוך. יהיה בסידר.
אמרו זאת ערב מלחמת יום כיפור. ואמרו זאת ערב אוסלו. ואמרו זאת בתופת הפיגועים בעיצומה של אוסלו, ב-94' וב-95' (אלה הם קורבנות השלום. זה מחירה של התקווה. העיקר שיש תקווה בלב...). ואמר זאת ברק ("להחזיר את התקווה למדינה") בססמת מחץ שבכוחה ניבחר (ואולי גם בכוח התקווה באי אלו עמותות עלומות..) ובכוח התקווה היציע 98% משטחי יו"ש ועזה לערבים.
ואומרים זאת עכשו: נעקור ונקווה לטוב. קחו למשל את רון נחמן, ראש עיריית אריאל, שיום אחרי כפר מימון - הכריז: "החלום שלנו על ארץ ישראל נשבר, והיום נדרשת תקווה חדשה".
עוד לא אבדה תקוותנו.