הוא הותיר אחריו שובל של ריח זיעה חריף. היא הביטה בגבו ובהליכתו הגמלונית בזעף. פיאותיו שהיו מסולסלות ומגולגלות סביב אוזניו וחליפתו השחורה שהיתה תלויה ברישול על גופו הרזה, העלו בה רגשות דחייה עזים. הוא דמה בעיניה לדחליל נטול חן, לקולב מתפרק, למקרוני שבור. היא נגעלה ממנו מבלי שתראה את פניו.
היא הביטה על אשתו בחמלה.
"איך היא מסוגלת להיות איתו?" לחשה לבעלה ועיוותה את פניה, "הוא דוחה".
"לא יודע" ענה לאחר הרהור, "שמעתי שהם עושים את זה עם סדין".
"מה, באמת? זה נכון? גם אני שמעתי פעם משהו כזה. אפשר לחשוב שזה פותר לה את הבעיה... מסכנה... אתה יודע מה? אם זה נכון - אז זה עוד יותר נורא בעיניי..."
היא המשיכה להביט בעיניים חוקרות באישה השקועה בקריאת תהילים.
שישה ילדים ישבו בסביבתה ושיחקו ביניהם.
"דווקא חמודים", חשבה בינה לבין עצמה והתמקדה בגדולה שביניהם אשר השגיחה על אחיה במשחקם.
היא חזרה להביט באישה הצעירה.
הפיאה שלה מזעזעת. מי לעזאזל מכר לה אותה? גם אם כל ייעודה בחיים הוא להיות מכונת תינוקות – מגיע לה להיראות טוב יותר. בעצם, לא "אִם", אלא דווקא משום כך!
היא בת 28. בנה הקטן נולד לפני תשעה חודשים. ילד שישי במספר. עתה היא בהיריון נוסף. הפעם, ("בעזרת השם"), היא מקווה לסיים את הריונה במועד הנכון ולא לעבור הפלה כפי שקרה בשתי הפעמים הקודמות.
נראית מבוגרת לגילה.
היא בת 33.
קלינאית תקשורת במקצועה.
בנה הבכור נולד לפני תשעה חודשים ומאז הוא העיקר שבחייה.
טיסתה לאנגליה תמריא בעוד חצי שעה. היא נוסעת כדי להשתתף בכנס רפואי בנושא השתל השבלולי. כשתחזור לארץ תכין הרצאה לצוות המקצועי של בית החולים שבו היא עובדת.
לא הסכימה להיפרד מבנה ולכן ביקשה מבן זוגה כי יצטרף גם הוא אליה, כדי לעזור בטיפול בילד. לשם כך לקח חופשה קצרה מהוצאת הספרים שבה הוא עובד כעורך ספרותי.
הגבר, לבוש בגופייה כחולה ומכנסיים קצרים, קם ממקומו וחלף על פניה. חזותו כשל זמר בלהקת בנים אירופאית, נערית, "פלקאטית".
האישה החרדית הרימה את מבטה מדף התהילים והבחינה בקעקוע דולפין קטן על זרועו.
שומו שמיים!, חשבה לעצמה בבוז ומיהרה להביט על האישה הצעירה עם התינוק: איך היא מסוגלת לחיות עם גבר שמקשקש כך על עצמו?... מה הוא - נייר-ציור או גבר?!
תינוקה של האישה פרץ בבכי והיא לקחה אותו אליה כדי לחלוץ שד ולהניקו.
האישה החרדית מיהרה להסב את מבטה אל ילדיה כדי לשמור פן יראו את התועבה.
מסכנה, חשבה לעצמה, אחת כזאת בטח לא יודעת מה זו שבת ומה זה יום חג. איך היא יכולה לחיות כך? איפה הערכים? איפה המוסר? איפה הצניעות?
זבוב קטן אשר נקלע למקום השקיף עליהן מלמעלה. הוא הכיר את הנפשות הפועלות. הוא ידע ששתי הנשים מאושרות בחייהן, שמחות בחלקן, ואוהבות את בן זוגן.
הוא ידע שהבחור בחליפה השחורה הוא תלמיד ישיבה, תלמיד חכם ומבריק. תכונה זו לכשעצמה, גורמת לאשתו לאהוב אותו יותר מכל. בעיניה אין יפה ממנו, ואין מושך ממנו. דווקא מראהו הזרוק קמעה מוצא חן בעיניה ומייחד אותו ביחס ליתר חבריו.
הוא ידע כי מבחינה חזותית ואסתטית, אין הבדל גדול בין זיעתו של הבחור החרדי לבין זיעתו של מאצ'ו המערב הפרוע הנערץ, או של אליל הרוק שובר הלבבות.
נהפוך הוא, המראה החיצוני של גברים אלה, ככל שיהיה שונה, מוזר, קיצוני ואף מלוכלך, (כן אפילו זה), כך הוא ימשוך אליו מעריצים ומעריצות.
האבסורד, (לכאורה), גדול יותר כשמדובר בסממנים גופניים שמשמעותם חורגת מעבר לנושא של חזות חיצונית אל נושא בריאותו הפיסית של הגבר: בעיני נשים רבות, הליכתו המצחיקה של הקאובוי נחשבת לסקסית בעוד שמדובר בפגם גופני הנגרם מהרכיבה על הסוס. גם הנזקים הגופניים שגורמים לעצמם אלילי הרוק כתוצאה מאורח חיים פרוע (סמים, אלכוהול) מהווים מודל לחיקוי ולהערצה אצל רבים.
אך אהבת השתיים אל בני זוגן לא קשורה אך ורק לחזותם. אהבת הנשים קשורה גם אל עולמם האינטלקטואלי, אל מערכת הערכים שלהם ואל התנהגותם של הגברים.
עבור האישה החרדית, גבר שאינו יודע להתמודד עם דף גמרא – אינו נחשב ל"גבר".
חוכמתו של הגבר, השכלתו הכוללת ועולמו הרוחני מדברים אל האישה באשר היא אישה ולא משנה אם חילונית היא, אם דתית.
ערכו של הגבר נמדד גם על-פי הישגיו יהיו אשר יהיו – כלכליים, רוחניים, מוחשיים או מופשטים.
הזבוב המשיך לגלגל מחשבותיו באשר לשתי הנשים ולעולמן השונה-דומה.
בינתיים נפגשו שני הגברים ליד חנות למשקאות ולממתקים.
"סלח לי, יש לך אש?" פנו זה אל זה באותו הניסוח ובאותו רגע כאילו תיאמו את הדבר ביניהם. בידם סיגריה לבנה, בתולה, שמחכה גם היא...
לאש.