לפני חצי שנה בערך הלהיטה גחמת אינטרנט בדויה של נער דרוזי במע'ר שבגליל גל מהומות בין דרוזים לנוצרים. איש לא נפגע אבל הנזק החומרי היה גדול ומרקם היחסים העדין בכפר בין עדותיו נפגע לשנים רבות. בתוך גל ההאשמות, חלקן נכונות, נגד המשטרה, הממשלה ומי ידע מי עוד נעדר קולה של ההנהגה הדרוזית בגינוי נחרץ, בלתי מסוייג והחלטי של תרבות הפוגרומים. תרבות שקודם כל פוגעת במיעוטי ישראל ושתמיד תקשה עליהם להסתגל ליתרונותיה של מדינת חוק. גם אם המהומות במע'ר הם בעיה של מדינת ישראל ומשטרת ישראל - הם קודם כל בעיה של החברה הדרוזית.
תרבות הלינץ' היא נגזרת של תרבות הפוגרום. להנהגה של ערביי ישראל, מתוך דאגה לאיכות ותרבות החיים בתוך הקהילות של ערביי ישראל, צריך להיות עניין ראשון במעלה לעקור מהשורש את תופעת האספסוף השופט. העובדה שיתכן וצה"ל נכשל, שהשב"כ התעלם, שהמדינאים הסיתו, שיש אפליה ואולי מיקרים של לינץ' יהודי או כל סיבה אחרת, לא יכולה להיתפס בעיני איש ציבור ערבי אחראי כלגיטימית והצדקה ללינץ'. הרי טיבעו של הלינץ' שהיום הוא נגד רוצח יהודי, אתמול כמעט נגד נוצרים חפים מפשע ומורשעים על-פי בדיה ומחר על-רקע כבוד המשפחה. הציבור של ערביי ישראל הם הנפגעים העיקריים מתרבות הלינץ' שלפני שהיא הורגת רוצח יהודי אחד פעם אחת היא מרעילה את החברה הערבית הרבה פעמים, כל הזמן.
האיום של ח"כ מוחמד בראכה להילחם בחקירת הלינץ' שנעשה ברוצח היהודי בשפרעם לא מתיישבת אם הדרישה לשוויון כאזרח כלפי החוק. למעשה, לפי מוחמד בראכה, מותר לערביי ישראל, לפי שיקול דעתם, ובמקרה שפרעם לפי מידת הצער והכאב, ליטול את החוק לידיים. החוק הזה, כך טוען הח"כ הדמוקרט, צריך להיות מיושם לפי תחושת העלבון והכאב של הציבור הערבי.
חיסולו בלינץ' של המחבל עדן נתן זאדה חסך למדינת ישראל, מן הסתם, את הגילויים המביכים שהיו נחשפים במשפטו על התנהגות המערכת הביטחונית במדינת ישראל ואת חשבון הנפש שהיה נדרש בעקבותיו. רק לעצמם הזיקו עושי הלינץ' ותומכיהם. אם באמת אכפת להנהגת ערביי ישראל מאיכות החיים, מהשוויון כלפי החוק, מקדמה דמוקרטית בחברה הערבית, מהצורה שהם יחיו בינם לבין עצמם עוד לפני השאלה כיצד יחיו עם החברה היהודית שמסביב, על הנהגת ערביי ישראל להיות הראשונה, המובילה והמסייעת למשטרת ישראל בחקירת מעשה הלינץ' בשפרעם. לא בגלל מדינת ישראל, לא בגללנו היהודים, בגללם הערבים.
