כבר ימים רבים אני מתהפכת במיטתי מצד אל צד. המחנק בגרון פולט אותי אל לילות של סיוטי בלהה. רעד בלתי נשלט פוקד לילה לילה את איברי. לא מרפה ממני. זיעה קרה עוטפת אותי כשעיני נפקחות לקלוט את מראות החשיכה. חשוך לי בלב. אני מרגישה מועקה גדולה שלא נותנת לי מנוח.
לאן שאני הולכת הרעד מלווה אותי כבן לוויה צמוד. בני ביתי ישנים שנת ישרים. רק אני מסתובבת בשעות הקטנות של הלילה מחפשת מה לעשות כשהשינה ברחה ממני. מסתובבת כמו סביבון סביב עצמי. דעתי פזורה. יש לי בן ובת תאומים משרתים ברצועת עזה, בגופם ישמשו מגן חי למתנחלים שיושבים בשטחים הכבושים שנספחו לשטחה של הארץ שלי במלחמות שנכפו עלינו.
הדאגות אוכלות לי את הלב. כל מה שאני מחזיקה בידי נשמט מהן. החרדה פוסעת לה יושבת ולוחצת על חזי. מאז התגייסו הילדים שנתי נודדת. הפחד שמא יבולע להם עושה לי רע. כל הסיסמאות וכתובות הקיר המתפרשות על-פני גשרי-אבן, סרטים כתומים, סרטים כחולים וסטיקרים משתלחים בי בלילה פורצים מתוך חלומותי המזוויעים ביותר.
"יהודי לא מגרש יהודי!", "מלחמת אחים-שמחה לערבים". ואני הלב שלי הולם כל-כך שלא ידחפו את החיילים, שלא ירימו עליהם יד. מראות ימית העקורה כמו מסך ערפילי מגיחים אלי החוצה. יהודים נלחמו ביהודים. חיילים ושוטרים נאבקו באזרחים. מה יבטיח ומי יבטיח לי שלא יפגעו בילדי בני השמונה עשרה וחמישה חודשים?
הדמעות שלי זולגות בלי סיבה. לא קיבלתי מכה ממשהו. אך הדמעות שלי פורצות החוצה לפרוק את משא הלב הדחוס במטען רגשי כבד. אני חיה בתוך מתח תמידי, מיום שהילדים התגייסו. דאגותיה של אמא לילד אחד בצבא אינן זהות לדאגותיה של אמא אשר שני ילדיה משרתים בקווי-האש. מועקה נוראית מעכירה את רוחי. מחשבותי רוחקות ממני.
הרדיו פתוח ומגיעים דיווחים על הנעשה בשטח בציר פלדלפי. ברגע שפתחתי את הרדיו לבי המיוסר החל להתפלל: "אלוהים תשמור על הילדים שלי ושל כולם". כמה אני מבקשת. כמה אני מתחננת בכל השפות שאני יודעת שאלוהים יהיה בעזרי, שישמור על החיילים שלנו. במשך היום אני מעסיקה את עצמי במטלות הבית וכשהילדים הקטנים הולכים לקייטנות אני מתנדבת בבית חינוך לעיוור בירושלים. שם באין רואה אני נותנת דרור למחנק הגועש בלועי.
עד שבאה המהלומה קרעה אותי ממצוקתי הרגשית וזרקה אותי אל ביטויי נאצה שהשתלחו מכל עבר. "חייל בן תשע-עשרה מתפוח טבח בנוסעים ערבים, בשפרעם. קצר ברובהו אנשים חפים מפשע שפשעם היחיד היה, היותם בני עם אחר דובר שפה אחרת". איך? איך אני שואלת את עצמי, איך בחור מלומד שהצבא אחראי עליו, איך בחור כזה נוטל את נשקו בלי פיקוח ויורה באנשים שמעולם לא הכיר?
איפה המפקד הישיר שלו? בידי מי נשאר החייל שעובר מרשות הוריו לשלטונות הצבא? מי מטפל בו? מי שומר עליו? למה רק אמו ידעה להבחין מה מתחולל בנפשו של בנה וניסתה לסייע לו כפי יכולתה, למה לא עזרו לה? למה תרבות הסמוך מתגלה שוב? מי המציא את המחדלים הנוראיים האלה בהם אנשים משלמים בחייהם?
אני כועסת. אוי, איך אני זועמת! אני אמא, כמו האמא של אותו בחור מבולבל שלקח את החוק לידיים והלך להרוג ערבים חפים מפשע. זעקתה של אמו ושבר המשפחה נראו על-פני כל האקרנים במדינה, אך אף אחד מכל בכירי השרים שלנו הנעטפים במסכות של צביעות, שחיתות, סיאוב ונהנתנות לא יצא להגן על כבודה של המשפחה שנרמס. למה?
הצבא מטיל אחריות על השב"כ. כתבת צבאית נפגשה עם האמא ומיד טיפלה בנושא, למה יש זלזול כזה בחיי החיילים שלנו שנותנים להם נשק והופכים אותם לכאילו "גברים"? אלה הילדים שלנו שעד סיום לימודיהם בבית הספר התיכון עוד צחקו במשובת צחוק. למה הילדים שלנו מיום כניסתם למסגרת צבאית מפניהם נעלם החיוך?
אדוני הרמטכ"ל, אתה איש חכם. איפה הלב הרחום שלך? למה משפחתו של החייל צריכה לשאת את העלבון, הקלון ואת דברי הגנאי על מעשהו של בחור מבולבל ולא שפוי? מה עם זעקתה של אמו, זעקת אם בישראל שהרגישה בנימיה, שמשהו מוזר עובר על בנה, יידעה את הגורמים המתאימים ואף אחד מהם לא עשה דבר. כולל הצבא שאתה אחראי על פועלו??
הטה לבך אל זעקת האם הזו שלא גידלה את בנה להיות רוצח. אף אמא במדינתנו רוויית המלחמות לא מגדלת את בנה להיות רוצח. אנחנו מגדלות את ילדינו כדי להגן על המולדת שלנו. ואם קורה מחדל נוראי כזה במקום בו אתה אמון עליו-קח אחריות !
שני ילדי משרתים ברצועת עזה. אני משמשת פה לאמא הזאת שראיתיה מתרסקת לכל הכיוונים, עוד לא מעכלת את אובדן בנה בן התשע-עשרה. תן הוראה לקבור את הילד הזה שהשתבשה עליו דעתו. את הנעשה אין להשיב. אך אפשר להחלץ למען המשפחה שחרב עליה עולמה בשניה אחת. הן אתה, אדוני הרמטכ"ל אבא לילדים, אתה לא מגדל אותם להיות רוצחים. תצא מתוך החינוך הערכי הזה שאתה מקנה לילדיך ותראה שאותו חינוך קיבל אותו בחור שהאמין באידאולוגיה, רק שלא עשה את ההפרדה המתבקשת.
זה מה שקורה לבני-שמונה עשרה שיוצאים אל העולם הגדול. עוברים מחברה חילונית לחברה דתית נשבים בקסמה עד כדי פנאטיות קנאית. יש לעצור את כל הרבנים המסיתים למלחמה על האדמה שאימצו אותה לאחר כיבוש. כדי לטפל בבעיה, אדוני הרמטכ"ל, יש לבדוק את הכשלים בתוך הארגון הזה שנקרא צבא הגנה לישראל ואחר-כך להמנע מלזרוק רפש על משפחה שלמה.
ברוך גולדשטיין קבור. גופת הבחור הזה זרוקה באבו כביר והוריו סופגים קיטונות של רותחין מבכירי-שרים, מחברי-כנסת וגם מכאלה שנמצאים בעמדות מפתח בהנהגה שלנו, כאלה שאין להם אמות מידה מוסריות ואשמים בשחיתות ציבורית וחינוכית. זו ההונאה הגדולה של האשמים העיקריים שתמכו ביישוב השטחים הכבושים ועכשיו מתנערים מהבטחות.
אדוני הרמטכ"ל, אני פונה אליך, כי אתה הכתובת שלי. אתה האחראי לשלומם של ילדי המשרתים ברצועת עזה. אתה הכתובת הנכונה עבורי ועבור אמהות שלא ישנות בלילה מעצבים, מדאגה, מחרדה, מכאב מייסר ובלתי נסבל שמא ירים מתנחל יד על ילדינו ויפצע להם את הנפש לצמיתות. הקל על האם הזאת שחייה, וחיי בני-ביתה הפכו למרמס, לעלבון ולחרפה. עזור לה לזקוף את ראשה ונסה להתבונן אל עיניה הכבויות, כי היא ביקשה עזרה ולא קיבלה הרבה זמן לפני שבא החורבן על ביתה. המחדל התרחש בצבא לא בבית.
