"מיתוס הגלות" - האם הוגלה העם היהודי מארצו (ב')

הרומיים המשיכו, למעשה, במדיניות הקולוניזציה וההלניזציה שהחלה עם כיבושי אלכסנדר מוקדון ונמשכה בימי יורשיו התלמיים והסלווקיים, ונקטעה תחת השלטון החשמונאי. בעקבות הכיבוש הרומי החלה להתבצע מדיניות של קולוניזציה והלניזציה של הארץ במטרה להחזיר את המצב לקדמותו ואף כדי לעודד הגירה הלניסטית לארץ. תהליך החזרת המצב לקדמותו החל מיד עם כיבוש הארץ ע"י פומפיוס ב-63 לפנה"ס. ממלכת יהודה צומצמה לאזור יהודה, הגליל, ואזור הפראיה בעבה"י. פומפיוס ניתק את כל ערי החוף, רפיח, עזה, אנטדון, יפו, יבנה, אשדוד, אפולוניה, מגדל סטרטון, דור מממלכת החשמונאים והן צורפו מבחינה מינהלית לפרובינקיה סוריה והנציב הרומי, גאביניוס, קרא לצאצאי התושבים שגורשו לחזור והחל בשיקום הערים שנהרסו. מדיניות זו הייתה מלווה בעידוד התיישבות נוכרים יוונים, מוקדונים וסורים- ארמים, שהתיוונו, בארץ. הנטייה הטבעית של רומי הייתה להעדיף מתיישבים בעלי תרבות הלניסטית. מדיניות העידוד הביאה לבואם של מתיישבים הלניסטיים נוספים הערים אוכלסו מחדש גם ע"י פיניקים וסורים דוברי יוונית. הטריטוריות הכפריות סביב ערי הפוליס סופחו לערים והאיכרים היהודים נושלו או הפכו לאריסים של תושבי הערים הנוכרים. הרומיים הקימו בארץ ערי פוליס נוספות ע"י הפיכת ערים יהודיות לערי פוליס, בהן הועבר השלטון בעיר לידי המיעוט הנוכרי. המושבות הצבאיות שהוקמו היו מאוכלסות בלגיונות רומיים ואילו המושבות הרומיות היו מאוכלסות בתושבים שקיבלו אזרחות רומית וווטרנים של הלגיונות הרומיים. רומא הקימה בארץ מחדש כ-30 ערי פוליס. כ-20 הוקמו במערב הירדן. גם בעבה"י שוקמו הערים ההלניסטיות והוקמה ברית ערי הדיקאפוליס (ליגה של כ-10 ערים). עד ימיו של הקיסר אדריאנוס עודדה רומי הקמת ערים הלניסטיות לנוכרים בארץ. אדריאנוס החל במדיניות מכוונת מלמעלה להלניזציה של האימפריה הרומית, ובייחוד בפרובינציה יהודה. מדיניות זו הייתה אחד הגורמים העיקריים לפרוץ מרד בר- כוכבא. מדיניות זו הגיעה לשיאה לאחר דיכוי מרד בר כוכבא (135 לס') כאשר אדריאנוס שינה את שמה של פרובינקיה "יודייה" לפרובינקיה "סוריה פלשתיניה". השם שנבחר היה ע"ש שפלת החוף, פלשת, על שמם של הפלישתים (גויי הים), שהגיעו מכריתים במאה ה-12 לפנה"ס והקימו את אשדוד, אשקלון, עקרון, גת ועזה. שינוי השם נועד למחוק כל זכר לקיומה של ישות לאומית- מדינית יהודית, בצד חיסול הרוב היהודי. הקמת ערי פוליס, מושבות צבאיות ומושבות רומיות נועדה לשנות את צביונה של הארץ וליצור רוב הלניסטי – רומי כמשקל שכנגד לרוב היהודי, במטרה להפכו למיעוט. הנחת היסוד של מדיניות זו הייתה ליצור שכבת אוכלוסייה נאמנה לשלטון הרומי, ולקדם את ההלניזציה של הארץ. השלטון הרומי העניק לערי הפוליס, שהיו פזורות ברחבי הארץ טריטוריות רחבות- ידים ביותר. מיכאל אבי יונה ( Michael Avi Yona) תיאר במחקרו את היקף הטריטוריות שהועמדו לרשות הערים ההלניסטיות. השטח כלל את כל אזור החוף, כולל כל הסביבה בצפון- מזרח ובמזרח. השטחים המסונפים לערים מגדל סטרטון מאוחר יותר, קיסריה), סמריה (שומרון) וסקיתופוליס (בית שאן) גבלו אלה באלה והפרידו בין יהודה והגליל ויצרו קשר ישיר בין הערים ההלניסטיות בעבה"י ובחוף הים התיכון. עכו שלטה על טריטוריה באזור הגליל. כך בותרה הארץ לשנים ונותק הקשר הישיר בין ריכוזי האוכלוסייה היהודית ביהודה ובגליל. הרומים ביתרו את דרום הארץ ממרכזה באמצעות ערי פוליס והשטחים שסופחו אליהן באזור עין גדי – בית גוברין – עזה, בדרום, כדי לפצל את היישוב היהודי ולהקשות על מרידות נוספות. לכל פוליס הייתה פריפריה חקלאית והאוכלוסייה הכפרית שועבדה. הכפריים שהיו לאריסים או צמיתים, היו כפופים לפוליס מבחינה מינהלית, כלכלית ושיפוטית. מערכת היחסים בין הנוכרים ובין האוכלוסייה הכפרית הייתה מתוחה ועוינת. האדמות שהופקעו הועברו לידי תושבי הערים היו לבעלי אחוזות והאדמות עובדו ע"י איכרים שהפכו לאריסים. האריסים חויבו לשלם דמי אריסות שהיו גבוהים מהמס על קרקע פרטית. המיסים כללו מס קרקע ומס על הצאן והבקר, על-פי מספר הראשים.

נתונים על מכירת שבויים ותושבים מיהודה לעבדות: מהכיבוש הרומי ב-63 לפנה"ס עד 65 לסה"נ פומפיוס ערך מסע צבאי ליהודה בשנת 63 לפנה"ס ובשווקי רומא הופיעו ראשוני העבדים היהודים. מספר השבויים שהעביר פומפיוס לרומא אינו ידוע, אבל ידוע ששבויים השתתפו בתהלוכת הניצחון שלו. מרטין גודמן (Martin Goodman) העריך שמדובר באלפי שבויים שנמכרו לעבדות. הרב אליהו בירנבוים, העריך בכתבה על יהודי איטליה, שפומפיוס הביא לרומא 50,000 עבדים יהודים. ב-53/54 לפנה"ס הנציב הרומי בסוריה קאסיוס לונגינוס שדד את בית המקדש. כתוצאה מכך פרץ מרד בגליל שקראסוס דכא באכזריות ומכר 30,000 שבויים יהודים לעבדות. בקרבות ב-51 לפנה"ס בין המצביא הרומי קאסיוס לונגינוס והמצביא היהודי פתואל, מתומכיו של אריסטובלוס, נפלו בשבי - 30,000 חיילים יהודים. לאחר הרצחו של יוליוס קיסר ב-44 לפנה"ס הגיע קאסיוס לאזור על-מנת לגייס כספים למלחמת האזרחים נגד אנטוניוס – לפידוס – אוקטביאנוס. הוא מכר לעבדות תושבי ארבע ערים - גופנא, אמאוס, לוד ותמנה - בשל התרשלות בגביית המיסים כדי לגייס את הכספים למימון המלחמה. כנראה, שחלקם, לפחות, מגופנא, שוחררו לאחר מכן. חסרים נתונים. ב-42 לפנה"ס הוציא מרקוס אנטוניוס פקודת שחרור לשבויים יהודים שנמכרו לעבדות בשווקי צור, צידון ואנטיוכיה. המשוחררים התפזרו ברחבי האימפריה. ב-40 לפנה"ס כבשו הפרתים את הארץ והחזירו את השלטון לחשמונאים. הנציב הרומי בסוריה סילק את הפרתים. לאחר כיבוש ירושלים ב-37 לפנה"ס הוא המליך את הורדוס ומכר אלפי יהודים לעבדות. חסרים נתונים. וארוס ערך מסע צבאי לגליל בין 6 ל-4 לפנה"ס ומכר לעבדות את תושבי ציפורי, לאחר שכבש ושרף את העיר. על-פי הערכת חוקרים היו בציפורי 18,000 תושבים. ב-43 לסה"נ נמכרו כל תושבי לוד לעבדות ע"י רומי. אין נתונים מספריים. לדעת אריה כשר (Arye Kasher) סביר להניח שבימי הנציבים היו מקרים נוספים של מכירת יהודים לעבדות אם כי אין על כך מידע ממקורות בני הזמן. לאחר המרד הגדול (66-70) משה דוד הר ( Moshe David Herr) העריך שהשבויים היוו 10% מתוך האוכלוסייה היהודית. האוכלוסייה היהודית מנתה בין 2,000,000 ל-2,500,000 ערב המרד הגדול, כלומר מספר השבויים היה בין 200,000 ל-250,000. רוב השבויים היו מיהודה. 5% מיהודי הגליל נלקחו בשבי. החוקרים העריכו שהאוכלוסייה היהודית בגליל מנתה כ-700,000 נפש, כלומר, 5% מתוכם - 35,000 שבויים. גדליה אלון (dalia AllonG) הגיע למסקנה שמספר השבויים היה 138,000: 97,000 שבויים מאזור יהודה ו-41,000 משאר אזורי הארץ. על-פי עדותו של פלביוס טיטוס מכר לאחר המרד הגדול 97,000 שבויי מלחמה יהודים לעבדות. הרב אליהו בירנבוים פירסם כתבה על יהודי איטליה וכתב שטיטוס הביא 90,000 עבדים יהודים לרומא. ההיסטוריונית קתרין היזן ( Catherin Hezsen ) מצאה שאספסיאנוס מכר לעבדות בשווקי הערים הפניקיות למעלה מ-30,000 שבויים. חלק מהשבויים ניתנו לאגריפס ה-2, אבל אף הוא העדיף למכרם לעבדות. על-פי מקורות בני הזמן 6,000 עבדים יהודים נשלחו ע"י אספסיאנוס לחפור את תעלת קורינתוס ביוון, וצעירים יהודים בני 17 נשלחו לעבוד במכרות במצרים. החוקרת סרינה רופא (Sarina Roffe) קבעה ש-20,000 עבדים נשלחו לרומא ע"י טיטוס כדי לבנות את הקולוסיאום. טיטוס היגלה לקרתגו, על-פי מסורת של יהודי לוב 30,000 יהודים מארץ ישראל ו-50,000 לספרד על-פי מסורת של יהודי ספרד.. יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי מהימנות הנתון שהביא פלביוס. אך לדעת אריה כשר "לא מן הנמנע שמספר זה קרוב לאמת ונשען על מקורות רשמיים מארכיון הקיסרים ברומא". נתונים על מספר השבויים מהישובים ירושלים – לאחר המרד הגדול הגיע מספר השבויים, על-פי עדותו של פלביוס, ל-97,000 בירושלים בלבד. החוקרים מעריכים שהמספר שנקב פלביוס, מוגזם. גם אם המספרים אינם מדויקים, היקף מכירת שבויים לעבדות היה משמעותי. יפיע – 2,130 נשים וילדים נמכרו לעבדות. יודפת – 1,200 נשים וילדים נמכרו לעבדות. מגדל – לאחר כיבוש אזור הכנרת הוענקו לנירון קיסר 5,000 שבויים כעבדים. עראבה – כל הנשים והילדים נמכרו לעבדות. בית גוברין – אספסינוס שבה כ-1,000 יהודים בבית גוברין ומכרם לעבדות. קיסריה – פלורוס מכר יהודים מקיסריה לעבדות. בית אריס וכפר טבא – 1,000 שבויים. עבה"י המזרחי ( הפראיה) – נלקחו שבויים לאחר כיבושה ונמכרו לעבדות. חסרים נתונים. גם בערי הדיקאפוליס, היפוס וגדרה נלקחו שבויים יהודים ונמכרו לעבדות. ערי הפוליס במישור החוף- יהודים מאשקלון,, קיסריה ועכו- פתולמאיס נמכרו לעבדות. חסרים נתונים. לאחר מרד בר-כוכבא (132 – 135 לס') אין נתונים רשמיים וחסרים מקורות בני הזמן לגבי מספר העבדים שהעביר אדריאנוס לשווקי עבדים בעזה, חברון, סוריה, מצרים, רומא וחלקים אחרים של האימפריה. אבל, ידוע ממקורות רומיים שמחירי העבדים ירדו פלאים בשל המספר הגדול של השבויים. על-פי כרוניקה מהמאה ה-7 לסה"נ מחירו של עבד יהודי היה פחות ממחירו של סוס. על-פי מקורות יהודיים ונוצריים היה מחירו של עבד יהודי שווה להוצאות לכלכלת סוס ליום אחד. הרב אליהו בירנבוים לא נקב במספר אבל העריך שמספר העבדים שהובאו לרומא ע"י אדריאנוס עלה בהרבה על מספר העבדים שהובאו ע"י פומפיוס או טיטוס. לאחר מרד בר-כוכבא הובאו שבויי מלחמה למצרים ונמכרו לעבדות. הר העריך שמספר השבויים הגיע לרבבות. האריס העריך שמספרם היה הרבה מעל 100,000 . סביר להניח שאדריאנוס מכר לעבדות לפחות 100,000 שבויי מלחמה. הערכה זו מבוססת על הנתונים הבאים: לפני המרד היו בארץ כ-1,300,000 יהודים. בין 400,000 על-פי מקור יהודי ל-580,000 ההיסטוריון הרומי דיו-קאסיוס (Dio Casius) נהרגו או נרצחו במהלך המרד. על-פי הערכתו של אבי יונה נותרו בין 700,000 ל-800,000 לאחר המרד. האוכלוסייה היהודית הצטמצמה בין 500,000 ל 600,000. ההפרש בין המספרים כולל נרצחים, שבויים ויהודים שנמלטו מהארץ. אבל, אם מספר השבויים שנמכרו לעבדות כתוצאה מהמרד הגדול הגיע לפחות ל-200,000, סביר להניח שבשל היקף החורבן הגדול בהרבה במרד בר-כוכבא היה מספר השבויים גדול יותר. בגליל נותרו 350,000 עד 400,00 יהודים והיתר התגוררו בשפלת החוף ועבר הירדן. אזור יהודה התרוקן מיושביו היהודים. חלקם נהרגו, חלקם נמכרו לעבדות וחלקם פונו ובמקומם הובאו תושבים זרים. מספר הנוכרים בארץ גדל החל מהתקופה ההלניסטית, עד להפיכתם לרוב. סך כל השבויים בין 63 לפנה"ס ל-135 לסה"נ הגיע על-פי הנתונים שהובאו לכ-500,000: למעלה מ-100,000 בין 63 לפנה"ס ל-63 לסה"נ, 250,000 ב-70 לסה"נ, 100,000 לפחות וסביר להניח שיותר ב-135 לסה"נ. החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי מהימנות הנתונים שהובאו במקורות בני הזמן אבל, קיימת הסכמה שגם אם הנתונים מופרזים, מספר השבויים שנמכרו לעבדות היה גבוה מאוד.

בזמן מלחמת האזרחים הרומית (49 לפנה"ס) נרצח אריסטובלוס ע"י תומכי פומפיוס ותומכי יריביו במשפחת החשמונאים ברחו לכאלקיס. עם הפיכת יהודה לפרובינקיה ב-6 לס' הוגלה ארכילאוס בן הורדוס עם תומכיו לגאליה. ב-39 לסה"נ הוגלה הורדוס אנטיפס עם פמלייתו לגאליה. בתקופת הנציבים הרומיים ובעיקר ערב המרד הגדול הייתה בריחה של גולים פוליטיים למצרים ולקירני. 30,000 יהודים מירושלים הוגלו לקירני ע"י טיטוס כחלק מדיכוי המרד הגדול (70 לס'). קיימת אי-בהירות אם הכוונה לשבויים או לתושבים. ב-70 לס', לאחר דיכוי המרד הגדול הגיעו לקירני סיקריים שברחו מהארץ. על-פי מסורת בקרב יהודי ספרד טיטוס הגלה לספרד 50,000 יהודים. נימלי הים התיכון היו מלאים פליטים שברחו מהארץ בזמן מרד בר- כוכבא (132 – 135 לסה"נ). גזירות הדת של אדריאנוס הביאו אף הם להגירה. החוק נגד המילה לא חל על יהודי התפוצות. פיליפ בן נתן קבע שלאחר דיכוי מרד בר-כוכבא הייתה הגירה יהודית מארץ ישראל.

שילובה של יהודה בכלכלת אזור הים התיכון הביאה לשינוי במבנה המסחר בארץ ובהיקפו ולהשתלטות הנוכרים על המסחר, לשינוי הדרגתי באופיה של החקלאות והיווצרות פערים במבנה הסוציו- כלכלי של החברה היהודית. המדיניות הכלכלית הרומית התניעה תהליך שהביא להפיכתה של כלכלת ממלכת החשמונאים הווסאלית משיטה כלכלית המבוססת על נחלות המעובדות ע"י איכרים עצמאיים, לארץ בה החקלאות מבוססת על אחוזות גדולות המעובדות ברובן ע"י אריסים (האיכרים שנושלו מאדמתם) ומיעוטן, ע"י עבדים, ולהיווצרות מעמד של פרולטריון כתוצאה מנישול והפקעת אדמות. האחוזות הוקמו באזורי החוף שאדמותיהם הועברו לידי תושבי ערי הפליס, בשפלות ובעמקים ואילו באזורים ההריים היו האחוזות אוסף של נחלות בתפזורת, או בכפרים שהשתלטו עליהם בעלי הון. שיטת האחוזות הגדולות והאריסות הובאה לארץ עוד ע"י השליטים ההלניסטים אך התהליך נעצר תחת השלטון החשמונאי והתחדש וצבר תאוצה באופן משמעותי תחת האימפריאליזם הרומי. שיטה סוציו- כלכלית זאת הייתה מנוגדת לתורת ישראל שהאידיאל שלה היה מעמד איכרים עצמאי: "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מיכה, פרק ד', 4). הטיפוס הדומיננטי בחברה היהודית שהייתה חברה חקלאית ברובה היה האיכר הזעיר והבינוני. הנחלות הקטנות נעו, על-פי הערכות שונות, בין 17 ל – 25 דונם, והנחלות הגדול הגיעו באזורים מסוימים עד ל-50 דונם. האזורים ההרריים של הארץ לא היו נוחים להיווצרות אחוזות גדולות. הפערים החברתיים לא היו גדולים. לרשות המעמד הנמוך עמד מנגנון העזרה הסוציאלית של בית המקדש על בסיס החקיקה הסוציאלית של התורה, ומסורת הצדקה. רוב הקרקעות היו בידי איכרים. המסחר התנהל בשווקים ובירידים של הערים וכל עיר הייתה מרכז מקומי ליישובי הסביבה. עול המיסים הכבד הביא להשתעבדות לבעלי חוב ולאובדן הנחלות. מאחר שרוב היהודים היו חקלאים, המיסים הכבדים הביאו להסתבכות בחובות ולהתרוששות. רבים הגיעו עד פת לחם. עוני הפך לתופעה. המיסים הגבוהים והסחטנות והעושק מצד הנציבים הרומיים היו קנה הקש ששבר את גבם של האיכרים ואחד הגורמים לתופעת הליסטות ולהשתתפות הפעילה במרידות נגד השלטון הרומי. גם הירידה מהארץ הושפעה ממעמסת המיסים. נישול איכרים יהודים מאדמתם ומסים כבדים הביאו להיווצרות מעמד גדל והולך של פרוליטריון חסר קרקע וחסר ביטחון כלכלי. הגורם העיקרי להידרדרות במצבם הכלכלי של המעמדות הנמוכים היה נעוץ באופי הכלכלה של הפרובינקיה תחת השלטון הרומי הישיר, שהגביר את המתח המעמדי בחברה היהודית. ככל שהפרובינקיה התערתה יותר בכלכלה הים- תיכונית הפערים החריפו. העשירים צברו הון רב אבל לא היו להם אפשרויות השקעה בעוד שמצבם של המעמדות הנמוכים הידרדר. העשירים עסקו בהלוואה בריבית והשכבות הנמוכות שקעו בחובות שלא היו מסוגלים לפרוע וכך איכרים רבים איבדו אדמתם שעברה לבעלותם של המלווים. החמרה נוספת במצב האיכרים נבעה גם מגידול האוכלוסין והעדר רזרבות אדמה לעודפי האוכלוסייה. האיכרים לא יכלו להתפרנס, עקב פיצול החלקות לבנים, מהנחלות המקוצצות, ומחסור ברזרבות קרקעיות, ונאלצו לעבוד בעבודות חוץ להשלמת הכנסה. כמו-כן, הם נאלצו ללוות כספים כדי לקנות זרעים ולשלם מיסים, ולא עמדו בפירעון החובות. במאה ה-1 לס' ניצלו בעלי הון מצב של יבולים נמוכים ובצורת כדי להשתלט על אדמות איכרים שלא עמדו בתשלום ההלוואות. מעמד הסוחרים נפגע אף הוא בשל המדיניות הרומית. בעקבות השתלטות החשמונאים על מרבית ערי החוף וגירוש/ רצח התושבים ההלניסטיים נפתחו בפני יהודים הנמלים לחו"ל ונוצרו אפשרויות לעסוק במסחר בינלאומי. אבל לאחר כיבוש הארץ ע"י פומפיוס והחזרת האוכלוסייה ההלניסטית לערי הפוליס השתלטו שוב תושבי ערי הפוליס על מרבית סחר החוץ ובהדרגה גם על חלק ניכר מסחר הפנים. אותו תהליך ארע גם בעבה"י המזרחי. השלטון הרומי החזיר ל-10 ערי פוליס (ערי הדיקאפוליס) ששלטו על "דרך המלך", את התושבים ההלניסטים שחזרו והשתלטו על הסחר שעבר מהצפון לעבר ים סוף והמזרח הרחוק. כתוצאה מאובדן השליטה במסחר הבינלאומי הייתה הגירה של סוחרים מהארץ למרכזי המסחר ברחבי האימפריה הרומית. אחד היעדים של הגירת סוחרים הייתה קפריסין בזכות מיקומה הגאוגרפי בין מצרים לסוריה ואסה"ק שהביאה ליתרונות מסחריים. אבל, סוחרים היגרו גם למרכזים מסחריים נוספים כמו פוטיאולי ברומא, אתונה וקורינתוס. המדיניות הסוציו-כלכלית הרומית מילאה תפקיד לא מבוטל בפרוץ המרידות נגד השלטון הרומי. היה כאן שילוב בין הפגיעה של המדיניות הכללית של השלטון הרומי באוכלוסייה היהודית (מעמסת המיסים, הפקעת האדמות) ובין התוצאה של אופי הכלכלה הרומית שהביאה ליצירת פערים חברתיים בתוך החברה היהודית ובינה לבין הנוכרים. פסטור:"המרד הגדול לא היה מלחמת מעמדות, אבל היו בו גילויים של מאבק מעמדי". הפקעת אדמות, העדר רזרבות קרקעיות לעודפי האוכלוסייה היהודית שהצטיינה בריבוי טבעי גבוה והמצוקה החומרית הביאו להגירת עודפי אוכלוסין מהארץ. על-פי עדותו של פילון האלכסנדרוני הייתה הגירה של עודפי אוכלוסין מהארץ לרחבי האימפריה הרומית (נגד פלאקוס, 45 – 46). "אין הארץ יכולה להכיל את כל העם היהודי" ובחיי משה ב' 232 ש"האומה כה נתרבתה עד שארץ אחת אינה יכולה להכילה".

יהודים רבים ברחו מהארץ בשל מוראות המלחמה. המקורות הרומיים העידו שבזמן מרד בר-כוכבא היו נימלי הים התיכון מלאים בפליטים מארץ ישראל. חסרים נתונים לגבי מספר הגולים מאונס בין 63 לפנה"ס ל-135 לס'. ניתן להסיק מהערכות החוקרים שבזמן ולאחר מרד בר-כוכבא מספרם הגיע לפחות לכ-300,000. לסיכום, המדיניות הרומית חיסלה את הישות המדינית ואת הרוב היהודי בארץ. מדיניות ההגלייה הבלתי רשמית של האימפריאליזם הרומי התבטאה בהגלייתם של שבויי מלחמה ואזרחים ולבריחה מהארץ מאונס. במאה ה-1 לסה"נ חיו בארץ כ-2 וחצי מיליון יהודים. לאחר דיכוי המרד הגדול (66- 70 לסה"נ) ומרד בר-כוכבא (132 – 135 לסה"נ) צנח מספר היהודים לכ-700 עד 800 אלף והתפוצה היהודית גדלה והתרחבה.