אנא, משה קצב, הנח לנו עם דבריך הנבובים. לא פצית פיך, כאשר ראש הממשלה נהג בשיא של דורסנות, בריונות פוליטית, אי-הגינות והפרת כל כלל בסיסי דמוקרטי, שלא לדבר על הפרת הבטחות מפורשות ומתוקשרות שהבטיח (ושלא לדבר על השחיתות האופפת את הליכותיו). אילו היית נשיא ראוי לשמו, היית מרים קול זעקה. לא כעת, כשהעוקרים מצפים בקוצר-רוח למוצאי תשעה באב, אלא לפני שנה ורבע.
לנשיא אין שום סמכות - לבד מהסמכות לחון עבריינים ועוד סמכויות פעוטות וסמליות. אך לנשיא יש סמכות מוסרית, העומדת בעצם לכל אזרח, אך במימושה בידי הנשיא יש לה תהודה עצומה: למחות נגד עוולות, נגד אי-יושר ונגד אי-צדק, במיוחד כשאלה נקוטים בידי השלטון.
כפי שניסית לנהל מדיניות-חוץ משל עצמך, והצעת בפומבי ליזום את נסיעתך אל ערפאת ברמאללה (באמת, חסרים לנו בזיונות כאלה), בחריגה אדירה מסמכותך וללא אישור הממשלה לפני גלגול ההצעה על לשונך, אתה בא אלינו כעת כמי שבשתיקתו נתן ידו למעשי החטא והעוולה.
די לנו עם הפוזה של העצב הנצחי, הנסוך על פניך גם כשאין בכך צורך, ואנו סופרים את הדקות שנותרו להחלפתך. לא שכחנו את הופעתך ההיסטורית באצטדיון הכדורסל במוסקבה, שבמהלכה העניק לך גאון הדור פיני גרשון את הכינוי "מושון". היה זה פרס ראוי למי שניסה לחקות את לימור לבנת בהופעתה (שגם היא היסטורית) על דוכן המנצחים באולימפיאדה.
אם אתה רוצה לעשות בינתיים משהו מועיל, עד פרישתך המיוחלת, לך לבקר ביקור תנחומים אצל משפחת נתן-זאדה השכולה. בנם התועה והמבולבל קיפח את חייו באשמתם הישירה של קציני צבא מטומטמים, רשלנים וכושלים, לאחר שהופקר בדם קר ובאופן פושע ע"י שוטרים שבראשם סגן-ניצב - שלא הועמד לדין על פשעו זה - בידעם בביטחה כי הוא עומד להירצח בידי האספסוף של אוהבינו הידועים. אילו פעלו הצבא והמשטרה כראוי, היה הבחור ניצל ממוות ומופנה לטיפול פסיכיאטרי. שר הביטחון - שאין לדעת מתי שיקר לעם, באומרו כי נסיגה חד-צדדית תמיט עלינו אסון, או באומרו את ההיפך הגמור - הלך לבקר את משפחות ההרוגים בשפרעם. יחד עימו הלך המפכ"ל של משטרת ניסו שחם האלימה והכושלת, שבימים אלה יש לה לפחות תירוץ להמשך כשלונותיה, שכן כוחותיה מרותקים כביכול לגוש קטיף, ואפשר לחשוב שבימים כתיקונם השוטרים משליטים סדר ולוחמים בפשיעה. שר הביטחון והמפכ"ל לא באו לכרוע ברך ולהתנצל בפני הגב' נתן-זאדה, האם הנבונה שבמשך שבועיים זעקה לצבא שיצילו את בנה המבולבל והאומלל, באין מושיע.
לך, כרע ברך לפניה, לחך את עפר רגליה ובקש ממנה סליחה. הרי המתנחלים אינם זקוקים למליצותיך, ותעצומות הנפש שלהם - ברוך השם - אינן נבנות ע"י היושב בבית הנשיא.
