בחורף 2001 מצאתי את עצמי יושבת במפגש של קבוצת אנשי "שלום עכשיו" מכפר סבא עם מייקל טרזי ודיאנה בוטו. למייקל ודיאנה תארים אקדמיים מאוניברסיטאות בארה"ב ובקנדה, והם ליוו מפגשי אוסלו, קמפ דייויד ושארם א-שיח מהצד הפלשתיני כמובן.
באותו ערב שמעתי לראשונה את המונחים מרחב אווירי, ומשאבי טבע בהקשר לתביעות הפלשתיניות לזכות לנהל חיים טובים. עד אז הצלחתי להפנים די בקושי את זכותם ולחופש תנועה, ולטריטוריה, בעוד שהזכות להגדרה עצמית גרמה ועדיין גורמת לי לכאבי בטן לא מעטים.
הרצאתם הרהוטה של מייקל ודיאנה הרגיזה אותי לא מעט ועוד יותר הרגיזה אותי תגובת הקהל המתלהבת והכואבת את הניצול והכאב של נשים, ילדים, נוער, זקנים וגברים פלשתינים. הגדילה מכולם אישה שאמרה כי היא חולמת ביום מהימים להגיע לערים הפלשתיניות בגדה, לעזור במו ידיה בשיקומן ולבקש באופן אישי סליחה מהאזרחים שם. חשתי זעזוע מרצונה של האישה לבקש סליחה מהפלשתינים וקישרתי זאת בבירור לפירוק החברה הישראלית וטשטוש מטרותיה.
בתחילת האינתיפאדה בשנת 2000-2001 בני היה עדיין בשירות צבאי סדיר והרגשתי כי קשה לי להוקיע באופן גורף את כל פעולות הצבא. שיתפתי ידידים פלשתינים בקושי זה, ואחד מהם בתגובה אמר שהוא מבין אותי ובכל זאת מבקש למסור לבני שלעולם לא יכוון לכיוון ראשם של מפגינים ואם הוא מוכרח לירות, אזי שיעשה זאת לכיוון רגליהם. דומה כי מסר זה הועבר באיזשהו אופן לרבים מחיילי צה"ל המשרתים בשטחים ועד עצם היום רבים המקרים בהם חייל אשר מרגיש כי הוא חייב לירות, עושה זאת בקלות רבה כשמדובר ברגליהם של הפלשתינים.
אני החשבתי עצמי לשמאלנית וליוזמת מפגשי הידברות עם הצד הפלשתיני, אבל לבקש סליחה?
חשבתי שמפגשים בונים יכולים לבוא רק ממקום של שיוויון, הסתכלות בגובה העיניים ועוד ביטויים דמוקרטיים מבית מדרשם של מכוני השלום המקצועיים דאז.
בקשת המחילה היא מושג דתי רוחני העובר כחוט השני בכל הדתות למיניהן, כשביהדות היא לובשת פן כמעט בלתי אפשרי . לא קל לפייס את אלוהי היהדות. הפוגע באחר מחויב לבקש ממנו סליחה. ואם האחר אינו סולח בפעם הראשונה, ראוי לו שיבקש עוד פעמיים. משפיל עצמו המבקש לפני חברו, ואף מתייצב לפני רבים ומספר להם על כך ורק אז נסלח לו לפחות ע"י ריבונו של עולם. יתפלש בעפר ויתפלל במשך כל יום הכיפור על חטא שחטא ולא ידע עליו, יתחנן לפני ה' על כל עבירה שעבר.
כלומר, בקשת הסליחה מלווה בהנמכת קומה לא עד לגובה העיניים, אלא כך שזה המבקש אותה יסתכל מלמטה בעיניו של מי שפגע בו. כל בקשה אחרת של מחילה וסליחה אינה נחשבת, אינה באה מלב תמים ואינה מכוונת לסליחה המיוחלת אלא מהווה פתיחה להתגוששות חדשה.
היכולת להנמיך קומה כמה שיותר עד שהמבט הוא מלמטה למעלה, היא המעמד הרוחני לו זוכה המבקש. אצל רבים מעמד זה נתפס כמסוכן, מחליש ולא יעיל. כמו כן אם כל הכבוד למעמד הרוחני ולהזדככות המגיעה עם הסליחה, יש רבים שאינם מעונינים בה.
בשבת האחרונה, ל' בתמוז תשס"ה, 6 באוגוסט 2005, מצאתי עצמי בשעות הצהריים בשפרעם, עוברת לאורך שורות ארוכות של גברים ונשים, לוחצת יד אחר יד. קדה מעין קידה קטנה המנמיכה קומתי מול העומד או העומדת מולי, ושתי מילים יוצאות מפי: "מבקשת סליחה", "מבקשת סליחה", "מבקשת סליחה". עשרות פעמים חזרו ויצאו המילים הללו מפי ובכל פעם שאמרתי אותן הרגשתי שאם יישמעו יותר, אולי תוכל החברה הישראלית להגיע לכדי תיקון.
הגדיל נשיא מדינתנו לעשות בבקשת הסליחה שלו מהמתנחלים. כאזרחי המדינה, כאנשים שחייהם נקרעים לפיסות, כאלה שעל פי צוו מצפונם הובילו את מהלך חייהם למענה ומקווה אני כי אף הוא התכוון לסליחה שלי שנשמעה בלחש בשפרעם.