בעשרות מאמרים והרצאות בסוגיות שהביאו את דימוייה של ישראל לשפל בעיני אויביה, סימנתי את העובדה כי מאז הפגנת ההמונים (לאחר טבח ערבים בידי בני-עמם במחנות הפליטים בביירות) ומסקנות ועדת כהן, לא העזה ממשלה בישראל לגייס את מלוא עוצמתה, להרתעה ו/או להכרעה.
כשאני טעון בניסיון רב שבחלקו איפשר את הכרעת הטרור בעזה 1972 וגם מנע במלחמת יום הכיפורים פעמיים מפנה במהלכיה, התבוננתי בביצועי צה"ל בשני העשורים שחלפו בתהייה ובכאב. בכולם בלטה התופעה של ההימנעות מריכוז מאמץ ובמקום כך פיזורו לכוחות קטנים שאפשרו לאויב להתמיד בלחימתו.
כך ללא מחשבה וקמצוץ של שכל ישר חשפנו בפני אויבינו את צה"ל, בדמות חוליות בודדות, מוצבים חסרי ישע בלבנון, ועוצמה הכובלת את עצמה במו ידיה.
למרות מכת הטרור שהביאה מעל ל-1,000 הרוגים ואלפי פצועים, אנו ממשיכים להישען על עוצמה צבאית וירטואלית , ועל שטחי יש"ע הנתפסים כאתנן הולם להסכמת אויבינו להסדר אפשרי.
מה שמלמד כי אכן קרה דבר רע לישראל אך ספק אם אזרחיה מודעים להיווצרותו ולהשלכותיו.
שלא בצדק, מקובל לראות אך ורק את מחנה השמאל כגורם בלעדי לקריסת ההרתעה, נהפוך הוא.
המחנה הלאומי הפך בלי דעת לשותף נאמן לקריסה. יסתבר, כי למרות השוני בתפיסת עולם נשענו המחנות על אותה עוצמה צבאית דמיונית, שהתבררה כמשענת קנה רצוץ למעשה ההתיישבות - כמו לעשיית השלום עם פלשתין.
בשנת 1987, במהלך האינתיפאדה השניה, לאחר שהשתחררתי משירות קבע, אספתי את ראשי יש"ע לשיחה. הזהרתי אותם כי צה"ל הוא צבא חלש ומותש, כדי כך שחולשתו תאיים יותר מכל אויב על המשך המפעל הציוני. לא עזרו לי טיעוניי כי אין כוונתי בשחיטת הפרה הקדושה, אלא בניתוח שיציל את חייה ואת חיינו.
הללו, כולם מאבירי הציונות האופרטיבית, העדיפו לשמר את הקיים, למרות הסימנים הרבים שעמדו קבל עם ועולם כהוכחה לטיעוניי. בשטחי יש"ע לא הצליח הצבא לעמוד מול האספסוף, ובהרי לבנון נעלמה התבונה חליף לקונספציה הגנתית שהתישה את חיילינו עד כלות כוחם. משכשלתי במבואות מהמישור הפרקטי השתמשתי במוסר הלאומי בנימוקיי. ציינתי בפניהם את ההתעלמות מזכרם של הנופלים "שבמותם ציוו לנו את החיים", בכך שהפקת לקחיי נפילתם במישור הטקטי והאסטרטגי הופקרה כאילו נפלו במגרש המסדרים. משנכשלתי גם בכך שלפתי את הג'וקר בחפיסת הטיעונים אותו שמרתי כמוצא אחרון. "תפנימו עמוק בראשכם כי אין לכם ידע בשפה והבנה מזערית בתרבותם של החילונים, ובמיוחד להשפעה של הגלות עליהם". שם בהעדר הברירה ולאורכן של 2,000 שנים, שילמו יהודים לפריץ ולשייח המצוי בקרבתם, כסף רב כתמורה לביטחונם.
"אם חשבתם כי בהקמת המדינה והשבת הברירה יבוא הסוף להרגלי האתנן, ראוי כי תפנו מבטכם להנפת דגל האין ברירה בכיכר העיר ובעיקר למה שמשתמע ממנו.
" לא ירחק היום והוא קרוב, בו דגל האין ברירה הגלותי יביא בעקבותיו את המוכנות לשלם בתמורה לביטחון. ואחריה, בהעברת שטחי מולדת רובם ככולם ביש"ע כאתנן להשגת ביטחון - כמעשה אבותינו בגלות".
צא וראה. אילו ראשי יש"ע היו שועים לעצתי ופועלים במישור הציבורי בעוצמות שהכרנו, ודאי כי דרישותיהם לשינוי פני צה"ל היו זוכות להסכמה ציבורית רחבה.
ואם אכן צה"ל היה משדד מערכותיו על פי לקחי אמת, היה ביכולתו להדביר את האינתיפאדה ב-1987 ולפעול בלבנון ללא שחיקה תוך שימור מרבי של ההרתעה.
אם כך היו פועלים, ברי לכל כי אוסלו לא היה עולה לסדר היום הלאומי. ההינתקות היתה נשארת בגדר חלום רטוב של קומץ שמאלנים, צה"ל היה יוצא בראש מורם וללא שחיקה מלבנון. ואלפי יהודים ופלשתינים היו ממשיכים בשגרת יומם, חליף לקבורתם פועל גלי האלימות שנוצרו.
קשה להבין כיצד במדינה הנמצאת במצור מתמשך ובהעדר הסכמה לאומית כמעט בכל תחום, מושג קונסנזוס רחב להימנע מבחינת מוכנותו של צה"ל למשימותיו. ספק רב אם ניתן להעלים את ההסכמה הזו, זולת זעזוע אלים ופוגעני, המושך את עיני הציבור להערכת מצבו ומצב האומה.
מאחר והסיסמוגרף האישי של כל אזרח בישראל מסמן כי בעקבות ההינתקות תרעש הארץ בזעזוע אדיר ומזיק, יהיה זה בחזקת פשע אם לא ננצל אותו במיטב האפשרי. מאחר ואינני תולה תקווה במחנה השמאל השקוע כביכול בתיקון העולם כולו, חייבים אלה שגורל העם בראש מעיינם להבין כי התעלמותם מבניין כוח צבאי מיומן, היא שגרמה לעצירת ההתיישבות והיא שהביאה למסירת חבלי מולדת כאתנן לאויבינו.
על כל אחד מאוהבי הארץ הטובה להפנים את הכלל "כי אין האידיאל עומד בפני עצמו משום התנייתו בקיומם של אמצעים תוכניות מיומנות ומוטיבציה, להגשמתו". מה שמלמד כי התמקדות באידיאל ורק בו, מסכנת את הגשמתו יותר מכל.
לפיכך חייב המחנה הלאומי להשקיע את כל עוצמתו בדרישה בלתי מתפשרת , לשדוד מערכות צה"ל, כדי היותו צבא של ממש. רק כך ניתן יהיה להעלים את צבר נזקי העבר לרבות אלה שיבואו כפועל יוצא מההינתקות. וכמסד איתן למהלך ציבורי שיביא להסכמה לאומית, החיונית היום יותר מתמיד.
