זכיתי להיות בגוש קטיף בימיו האחרונים. זכיתי להכיר את אנשי הגוש, ובעיקר את חברי שירת הים ואורחיהם הרבים. זכיתי להכיר אנשים נפלאים ופיסת ארץ יפהפיה. הכאב מכה בעוצמות בל יתוארו, ומחייב את כולנו לחשבון נפש עמוק. אך מוזר, שעוד בטרם שקעו ענני האבק מעל חורבות גוש קטיף, וכבר מתפרסמים מאמרים, גילויי דעת ותגובות מצד גורמים שונים המנסים להוכיח כי "המאבק לא נכשל", "הרוח הגדולה ניצחה", עם ישראל "התחבר", ועוד.
יש דברים שהם מוסכמים וברורים: אצילות תושבי גוש קטיף, גבורת הרוח ותעצומות הנפש, יכולתם המדהימה לעמוד בלחצים הנוראים שהיו עליהם תוך שמירה על צלם האדם והיהודי, גבורת הנוער.
אך כשדנים במאבק - אסור לטייח. המאבק נכשל, וחייבים לדון בכישלון הזה, לנתח אותו, ללבן אותו, ולהסיק מסקנות. יותר נעים ונוח כמובן להתעלם, לטייח, לשקוע בתחושת האחווה והכאב המשותפים, ולהפטיר כדאשתקד. אך זהו חוסר אחריות, הן כלפי העבר והן כלפי העתיד. כלפי העבר - כי היו כאלו שצפו מראש את הכישלון, התריעו והזהירו, והציעו דרכים אחרות. הם נדחקו לשוליים. דבריהם לא נשמעו ולא הובאו בחשבון. מן הדין, לפחות כעת, לעשות צדק, ולדון בדברים ברצינות. וכלפי העתיד - די ברור שאנו צפויים למאבקים דומים בעתיד. עדיף לדון להסיק מסקנות כעת, ולא אחרי - חלילה - הכישלון הבא.
אינני חושד חלילה באף אחד מכל החברים הפעילים והמובילים בשיתוף פעולה במזיד עם ממשלת העקירה המושחתת. גם קולות כאלו נשמעים, אך זו לא מגמתי. איני מתכוון להזכיר שמות אלא תובנות והחלטות שהנחו את המאבק מתחילתו אל סופו העצוב, שלצערי, היה די צפוי מראש.
ראשית - ההגדרות. אי אפשר לנצח במאבק בו לא מוגדר מהו רע ומהו טוב. כמובן, לא כל רע הוא שיא הרוע, אך מספיק שהוא רע מוחלט, מספיק שהוא פשע, פשע מוסרי, אנושי יהודי וציוני. אם זה פשע, גם משאל עם לא יכול להחליט לעשותו. אם אנחנו בעצמנו תובעים משאל עם והחלטה "דמוקרטית" - מה נלין על אלו הטוענים שהיתה החלטה כזו? עמדתנו היתה צריכה להיות ברורה וחד-משמעית: זהו פשע, ונתנגד לו בכל כוחנו. נקודה.
היינו צריכים לתת לפוליטיקאים הקטנים בליכוד להתרוצץ ולהתחנן שנסכים למשאל עם. ואם ברור שזהו פשע - גם לחייל אסור לעשות אותו. אם כל הרבנים והמחנכים היו מודיעים - אנו לא שותפים בפשע הזה, לא אנו ולא תלמידנו - הוא לא היה מתבצע.
למרבה החרפה, אלפי חיילים דתיים, חלקם בני ישיבות הסדר ומכינות, השתתפו בגירוש. היו ראשי ישיבות שקראו לתלמידיהם להשתתף, אומנם בצער. מועצת ישע בחלק מהזמן התנגדה במפורש לסירוב פקודה, וחלק מהמזמן גמגמה. מטה הלב היהודי הקטן פעל, אך מרכז הכובד של מטה המאבק לא היה איתו. המסרים הכפולים שקראו לחיילים "לבצע בכאב" או להתחמק בצורה כל שהיא - נקלטו בשטח כניסיון התחמקות לא מכובד. אם זה אסור - זה אסור, בלי התפתלויות.
כשנפרצה חומת הסירוב העקרוני שהציב הגר"א שפירא - השיטפון הפאשיסטי של "הציות לחוק" הציף את הכול. הבלבול המוסרי גרם גם למחזות הלא יאומנו של נשיקות וחיבוקים עם החיילים והקצינים המגרשים עצמם, שרובם המוחלט ביצעו את הפקודה מבלי שזז שריר בפניהם, עיניהם לא דמעו, וידיהם לא רפו. הם הפכו למכונות גירוש, שהביטו בגיחוך על הניסיונות להתחנף אליהם, למצוא חן ולהתחבק. אם קיווה מישהו להחזיר את החיילים בתשובה, לקרבם או לחנכם - התנהגות מחניפה זו היא הטעות הגדולה ביותר. היא מראה לחיילים שמה שהם עושים אינו כל כך נורא, והעובדה - אפילו המגורש עצמו מתחבק (!) איתו. כך מחנכים??? תוך כדי ביצוע פשע מחריד??? כך היית מחבק גם חייל שבא לתקוע סכין בלב אשתך? או שתקיעת סכין בלב ארץ ישראל היא לא כל כך נוראה???
אז מה כל התעמולה שלנו על קריעת משפחות, על הרס יישובים, על ארץ ישראל? הכל מילים בעלמא? אינני מצדד בפגיעה בחיילים, אך הקרנת היחס האמיתי אל המגרשים ואל מעשיהם היא חיונית להעמדת האמת ולמאבק אמיתי. הטלאי הכתום, שעורר זעזוע, ודווקא מפני שעורר זעזוע, היה אמצעי יעיל. אך האנשים הטובים והתמימים במחנה שלנו לא היו נחרצים מספיק להגדיר את הרע ולהתמודד איתו במישור המוסרי, וכך הם גזרו לשבט את עתיד המאבק ועתיד ארץ ישראל.
שנית, נכונות למאבק אזרחי אמיתי, בעיקר ביישובים, וגם מבחוץ. רק נכונות כזאת משדרת שהמאבק הוא אמיתי, והוא כזה כאשר אנשים מוכנים להיאבק עליו. נכונות כזאת היתה עשויה לגרום לגלי הדף שיגיעו עד רמת הפוליטיקאים, ואולי להביא לשינוי הצבעתם ולהצלת היישובים. המאבק על בתי גוש קטיף והשומרון איננו מאבק פרטי אנוכי, אלא אידיאלי-לאומי, ולכן הוא היה חייב להתנהל בכל היכולות והאמצעים, (בהגבלות ברורות של פגיעה בגוף החיילים).
ניתן וחיוני היה להפוך כל בית בישובים למבצר, שיעמוד שעות וימים ארוכים; ניתן היה להקים בונקרים תת קרקעיים עמידים, שיעמדו זמן רב. ניתן היה להפוך את כל אזור הנופש - האגם, המדרשה, המלון חוף - לעיר נוער ענקית עם אלפים רבים. ניתן היה למלא את כל הבתים ביישובים במשפחות חדשות; ועוד ועוד. כל אלו לא נעשו.
בחוה"מ פסח ראיתי על לוח המודעות באחד הישובים הודעת מזכירות, המוסרת כי עשרות משפחות פנו להתקבל ליישוב, ולאחר שלבי המיון - נשלחה אחת לבדיקה גרפולוגית... רבונו של עולם, כך מתכוננים למאבק קיומי!!??? היעד של שמירת שגרת החיים ביישובים עד היום האחרון היה אולי חשוב, אך מה עדיף - לחיות באשליה מתוקה ולהקיץ לקול החורבן, או להיאבק ברצינות ובנחישות שנה אחת - ולהציל את הכל?
לו היה הגוש מתמלא עשרות אלפים ומתכונן למאבק יעיל, תוך הקרבת איכות החיים בטווח הקצר, יתכן מאוד שהיה נמנע החורבן הכולל, ולפחות היה ברור המחיר. גם מי שרצה להאמין שיקרה נס והחורבן לא יתבצע - היה צריך להתכונן למאבק אמיתי, שעשוי היה להוות כלי לנס או לשינוי ההחלטה. מי שמנע מאבק אמיתי לא אלים, והוליך את התושבים שולל בהבטחות שווא - נושא בחלק גדול מהאחריות לתוצאות ולתקדים הנורא.
שלישית, הקמפיין התנהל מתוך אי הבנת הפוליטיקה והחברה הישראלית. ההנחה שמבצעי פנים אל פנים, אהבה, שרשרת והפגנות, גדולות ככל שיהיו, יפעלו בטווח הקצר ישנו את החלטות שרון, היתה אשליה - דבר שהיה ברור מלכתחילה. בציבוריות הישראלית, הצינית והכוחנית, מי שהולכים לגרש אותו מהבית אינו עושה פנים אל פנים, ואינו מנצח באהבה. זו שפה ארכאית, בלתי מובנת, ומעוררת חיוך סלחני או גיחוך.
מובן, צריך להסביר ולהפגין, אך קודם כל לחשוב ולפעול באופן אפקטיבי ויעיל, ולא לפזר לריק מאמצים, כספים זמן ואמצעים עצומים. לא יושבים ומשחקים שחמט באמצע מגרש כדורגל. מי שמתנהג כך אינו "מתחבר לעם". להיפך: היא מעיד על עצמו שהוא נאיבי ומנותק, ויזכה לגיחוך של בוז בטרם יושלך החוצה.
ההתנהגות היפה זכתה לזלזול, והציבור שלנו התגלה כציבור חלש, שאפשר להתעמר בו, להתעלל בו ולגרש אותו. מי שפעל כך מתוך מחשבה שכך הוא מציל את עם ישראל ממשבר ופילוג - טעה בענק, והביא לתוצאה ההפוכה. הכישלון גרם לעידוד הכוחות השואפים להמשיך להרוס ולהחריב. התנהגות אחראית כלפי עם ישראל היתה מחייבת להיאבק בכל הנחישות, גם תוך נכונות לסבול אלימות, כדי לבלום את החורבן כעת. חושך שבטו שונא מדינתו. פנים אל פנים והסברה צריך לעשות תמיד, אך לא כשדבר נורא מתרחש מול העיניים. קודם להציל, ואחר כך להתחיל במבצע הסברה ארוך טווח.
סיפור חסידי מספר על הבעש"ט וחבורתו, שהלכו למצוא צדיק נסתר בירכתי היער. כשבאו ראו לתדהמתם יהודי גס ועב בשר, שזולל כל היום. כשניסו להבין את פשר הדבר, סיפר להם היהודי: בילדותי תפסו פורעים אנטישמים את אבי, ואילצוהו להשתחוות לצלב. משסירב, שרפוהו חי. אבי היה קטון וצנום, ונשרף במספר דקות. אני אוכל ואוכל, כדי שאם ישרפו אותי, תבער הלהבה עד שמיים, והשריפה תהיה גדולה, שיראו, וישמעו, ויידעו!!! שיהודי אינו נשרף כך סתם, ודי!...
לא התכוונתי לפגוע חלילה ביהודים היקרים המגורשים. הם גדולי הצדיקים של דורנו, וכולנו תפילה שימצאו כוחות להתגבר. אך על האמת לצאת לאור, כדי שבע"ה לא ניאלץ להתמודד שוב עם מציאות דומה. אם כן, נקודת ההתחלה שלנו כעת הרבה יותר קשה. ככל שנתבונן למציאות בעיניים פקוחות ונסיק מסקנות - נצא בע"ה חזקים יותר בעתיד.
