היכן הגבול בין הטרדה מינית להומור?

תמצית העובדות בעת שהועסק המערער בתפקיד מזכיר לענייני משפחה בבית משפט השלום בקריית שמונה, הוגשה נגדו תובענה, לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, בה נטען כי הטריד מינית קלדנית שעבדה עימו בבית המשפט, והתנכל לה. הכרעת בית הדין עסקה בשלוש שאלות עיקריות. אשר לשאלה הראשונה, האם המערער הטריד מינית את המתלוננת, קבע בית הדין, כי התייחסויותיו הנטענות של המערער למתלוננת היוו הטרדה מינית, הגם שסגנונן לא היה בוטה וגס באופן מובהק. בית הדין קבע עוד, כי המערער לא היה ממונה ישיר על המתלוננת, אולם בפועל היה מוסמך להטיל על המתלוננת כל מטלה לפי שיקול דעתו ונהג כ"בוס" והיא, מצידה, ראתה אותו כבעל השפעה על גורלה במקום העבודה; אשר לשאלה השנייה, האם המערער התנכל למתלוננת בכך שניסה להביא לפיטוריה משום שלא שיתפה פעולה עם הצעותיו והסתייגה מיחסו כלפיה, נקבע כי אישום זה לא הוכח; אשר לשאלה השלישית, האם המערער יצר אווירה עויינת במקום העבודה, בית הדין קבע, כי בסגנון הדיבור שהמערער אימץ לעצמו, והפגין במקום עבודתו, שהיה בו יסוד מבזה ומשפיל, יצר המערער אווירה עויינת במקום העבודה, והפר בכך את הוראת סעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית. בית הדין ציין, כי המערער אומנם לא הואשם בעבירה זו בכתב התובענה, אולם אשמתו בה התגלתה מן העובדות שהוכחו בפני בית הדין, וניתנה לו הזדמנות להתגונן בפניה. נוכח כל האמור לעיל, קבע בית הדין, כי המערער הפר את הוראות סעיפים 3(א)(4) ו-(5) לחוק למניעת הטרדה מינית והרשיע את המערער בגין מעשיו בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), (2) ו-(3) לחוק המשמעת, וגזר את דינו. הערעור מופנה כנגד ההרשעה בלבד. שתי שאלות עיקריות טעונות הכרעה בערעור זה: האחת, האם המערער הטריד מינית את המתלוננת; והשניה, האם בדין הורשע המערער ביצירת אווירה עויינת במקום עבודתו. הערעור נדחה. נקבע - במקרה שלפנינו, הרשיע בית הדין את המערער בהטרדה מינית של המתלוננת לפי סעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית. בהכרעת הדין קבע בית הדין כי במספר הזדמנויות גלשו מחמאותיו והערותיו של המערער לכדי הטרדה מינית של המתלוננת. כך נקבע לגבי הערותיו של המערער בדבר היותה של המתלוננת "סקסית", בדבר "המראה המלבב" הנשקף מכפתור חולצתה הפתוח, ובדבר אמירתו למתלוננת במהלך סידור התיקים, כי הוא אינו זקוק לעזרתה כמו שהוא זקוק לחברתה הנעימה, המפיחה יופי למקום. למחמאות והערות אלו אכן יש אופי מיני ברור, ולפיכך, צדק בית הדין כאשר פרש את התנהגותו של המערער המתוארת לעיל כהתייחסויות חוזרות המופנות למתלוננת והמתמקדות במיניותה. נקבע - בנסיבות העניין, אין להתערב במסקנתו של בית הדין כי התקיימו יחסי מרות בין המערער למתלוננת. המונח "מרות" לעניין ניצול יחסי מרות בעבודה אינו מוגבל ליחסים של מעסיק או ממונה ישיר בלבד, אלא כולל גם השפעה, סמכות ומרות עקיפה במקום העבודה. במקרה שלפנינו, המתלוננת אומנם לא היתה כפופה למערער מבחינה פורמלית, אך בית הדין קבע, כי המערער היה מוסמך להטיל על המתלוננת כל מטלה לפי שיקול דעתו. בנסיבות אלו, אין ספק כי התקיים בין השניים היסוד של יחסי המרות. נקבע - במקרה שלפנינו, הוכח כי במהלך עבודתו בבית המשפט נהג המערער לספר בדיחות ולהעיר הערות בעלות אופי מיני בתדירות גבוהה. בכך, יצר המערער אווירה עויינת במקום עבודתו. גם אם דבריו התקבלו בהומור על-ידי חלק מהעובדים ומהעובדות בסביבתו, הרי שדי בכך, כי מבחינה אובייקטיבית התנהג המערער התנהגות פסולה בעלת אופי מיני, על-מנת להרשיעו בהטרדה מינית. הטרדה מינית אינה מקבלת הכשר נורמטיבי משום שהדברים נאמרו לכאורה בצחוק, או משום שבמקום העבודה מקובלת התנהגות חופשית בתחום המין. נקבע - יש לפרש את דרישת "ההזדמנות הסבירה להתגונן" בתקנה 46 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), באופן דומה לפרשנות שניתנה בפסיקתנו למונח האמור בסעיף 184 לחסד"פ. במקרה שלפנינו, העובדות המהוות יסוד להרשעתו של המערער ביצירת אווירה עויינת נזכרו שוב ושוב במהלך המשפט, ואין לומר, כי ההרשעה ביצירת סביבת עבודה עויינת הפתיעה את המערער, וקשה לראות כיצד קו הגנתו היה משתנה אילו הואשם בכך מלכתחילה. לפסק הדין המלא