התיישנות שלא מדעת בנזיקין

תמצית העובדות המערערים בנו בית למגוריהם בין השנים 1984 ל-1985. המשיב 1 הוא המהנדס והמשיב 2 הוא הקבלן שבנה את הבניין, אשר לא היה קבלן רשום בעת הבנייה. לבניין שנבנה בפועל לא ניתן היתר בנייה. בשנת 1988 החלו המערערים להתגורר בביתם. לטענתם, הבחינו במהלך השנים בסדקים לא מהותיים בקירות הבניין, אולם בשלב מסויים החמיר מצב הסדקים ובשנת 1996 מי גשמים החלו לדלוף מן הגג. בשנת 1998 פנו המערערים אל המומחה, שקבע כי יש להרוס את הבניין נוכח ליקויים יסודיים הקיימים בביסוסו. לנוכח ממצאים אלו הגישו המערערים ביום 8.2.99 תביעה לבית המשפט המחוזי, ובה ביקשו לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מהליקויים שהתגלו בבניין. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתם של המערערים לאחר שקבע כי התביעה התיישנה. נקבע, כי האירועים, שהקימו לכאורה את עילת התובענה, היו מעשיהם הרשלניים של המשיבים בעת בניית הבניין - בשנים 1984 או 1985 - וכי במועד זה נתגלו למערערים הסדקים בקירות ועילת התובענה התגבשה. לפיכך קבע בית המשפט, כי תקופת ההתיישנות חלפה בשנת 1992, דהיינו, 7 שנים לאחר שנולדה עילת התובענה. עוד ציין בית המשפט, כי גם אם המערערים לא שמו ליבם לסדקים בקירות הבניין בגמר הבנייה, אלא רק בשנת 1988, בעת שהחלו להתגורר בבניין, הרי שמניין 7 שנות ההתיישנות הסתיים בשנת 1995. כן הוסיף בית המשפט, כי אף בהנחה שהסדקים בקירות לא התגלו למערערים אלא מאוחר יותר, הרי שחלה על המקרה דנן הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, המגבילה את תקופת ההתיישנות ל-10 שנים מיום אירוע הנזק, ותקופה זו חלפה אף היא. למרות קביעתו כי תביעתם של המערערים התיישנה, בחן בית המשפט קמא את הנזק שנגרם למערערים וכן את שאלת חלוקת האחריות לנזק, וקבע שחלוקת אחריות ראויה תהא כך, שעל המערערים יוטל אשם תורם בשיעור של 20% (משום שהבניין נבנה ללא היתר ובאמצעות קבלן שאינו רשום), ואילו יתרת הנזק תחולק באופן שווה בין שני המשיבים. המערערים טוענים בערעורם, כי התובענה טרם התיישנה במועד הגשתה. הערעור מעלה את השאלות הבאות: האם התיישנה תביעתם של המערערים?; אם התביעה לא התיישנה, האם עקב התנהגותם של המערערים אשר בנו את ביתם ללא היתר ובאמצעות קבלן שאינו רשום, אין הצדקה לפצותם בגין הנזק שנגרם להם?; ואם ייקבע כי נגרם למערערים נזק בר-פיצוי, כיצד תחולק האחריות לנזק. הערעור מתקבל: נקבע כי תביעתם של המערערים לא התיישנה; המשיבים יפצו את המערערים בגין נזקם; אשמם התורם של המערערים הועמד על 40%, כך שהמשיבים ישאו, בחלקים שווים, ב-60% משיעור הנזק שנקבע על-ידי בית המשפט קמא נקבע - מקום שהתובענה היא בגין עוולה בנזיקין, יחולו שתי מערכות דינים, המשלימות זו את זו: ההסדר הכללי המצוי בחוק ההתיישנות, וההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין. בשאלת היחס בין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות ("התיישנות שלא מדעת") נקבע בפסיקה, שסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין חל רק במקרים, בהם לא נתגלה לניזוק רכיב הנזק עצמו, ואילו שאלת הקשר הסיבתי נתפסת ברשתו של סעיף 8 לחוק. לפיכך, אם הרכיב שלא נתגלה הוא הקשר הסיבתי בין הנזק שנגלה לבין המעשה שגרמו, יתחיל מירוץ ההתיישנות מאז היוודע הקשר הסיבתי ומגבלת 10 השנים לא תחול עליו. נקבע - במקרה דנן, גם אם מועד אירוע הנזק הוא מועד הבנייה, הרי שבשלב בו עברו המערערים להתגורר בביתם בשנת 1988, סביר היה לראות בסדקים שנתגלו בקירות נזק של "מה בכך", כך שהנזק מהסוג המקים עילת תביעה, אשר ממועד התרחשותו ואילך מתחיל מרוץ ההתיישנות, נתגלה רק בשלב מאוחר. אומנם בכל הנוגע לרכיב הנזק, אין הגילוי המאוחר מונע את התיישנות התובענה, שכן תקרת ההתיישנות לפי סעיף 89(2) (10 שנים) היא לכל המאוחר שנת 1995. אלא, שעל מועד גילוי הקשר הסיבתי חל כלל הגילוי, הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, על-פיו תקופת ההתיישנות אינה מוגבלת לעשר שנים מיום אירוע הנזק. במקרה דנן, הנזק נשוא עילת התובענה - הכשל ביציבות הבניין - התגלה למערערים סמוך לשנת 1996, ורק במועד זה יכול היה להתגלות למערערים גם הקשר הסיבתי בין הנזק לבין מעשיהם או מחדליהם של המשיבים. מכאן, שעילת תביעתם הנזיקית של המערערים נולדה סמוך לשנת 1996 וטרם התיישנה בשנת 1999, בעת הגשת התביעה. נקבע - אין לדחות את תביעתם של המערערים מכל וכל בשל חטאם, שכן אין קשר וודאי בין מעשים אלו לבין התרחשות הנזק, וגם המשיבים מצידם לא מילאו חובתם לנהוג ברמת הזהירות, המתחייבת מהאחריות שנטלו על עצמם. מן הראוי שחומרת מעשיהם של המערערים תבוא לידי ביטוי ניכר יותר במסגרת האשם התורם, כך שיש להגדיל את מידת האשם התורם שיוחסה למערערים ולהעמידה על שיעור של 40% מסך הנזק. באשר לחלוקת האחריות בין הקבלן למהנדס, אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא, לפיה הם נושאים באחריות שווה. לפסק הדין המלא