פרדוקס הדמוקרטיה:
חירותו של כל האדם לחשוב מחשבות חופשיות ולגבש דעות עצמיות נקנתה בייסורים על-ידי אלה, שתחת משטרים מדכאים ואכזריים העיזו לתבוע את זכותם למחשבה חופשית, זכותו הטבעית של כל הנברא בצלם אלוהים. הם היו הראשונים, שתרגלו את מימושה של הזכות הזו, גם כאשר נעשה הדבר לא סתם בסתר אלא תחת איום מוחשי של כליאה, עינויים ומוות.
אחרי-כן באה הדמוקרטיה הנכספת, פרי חלומם וקורבנם של מי שסבלו ומתו למענה - ונתגלה הפרדוקס: מרבית האנשים כלל לא מעוניינים בה. "מה, שאנחנו נחשוב בצורה חופשית ונגבש דעה עצמית - איזו? זו, שתהיה, חס וחלילה, מנוגדת לדעתם של האנשים החזקים, שמנהלים את העולם.."?
הניסיון של הניתוקיסיטים להציג את החרבת ההתיישבות כפעולה, שנועדה ליישר את הקו עם "העולם הנאור והשפוי" מבלבל בין כוח לנאורות. קשה לא להסכים, שיש בכוחם של האיחוד האירופאי וארה"ב לכפות על ישראל מעשים הגורמים להחלשתה וחורבנה, אבל מכך עד "השפיות" או "הנאורות" של המדינות האלה המרחק עצום.
מנהיגי המדינות "הנאורות" המריעים לאריאל שרון על החרבתם את עשרים וחמישה הישובים - אלה אותם המנהיגים, שלשונם מכירה היטב את טעמו של עפר רגליהם של הרודנים והפושעים הגרועים ביותר של העולם השלישי בכלל ושל המזרח התיכון בפרט. ארנקם מכיר היטב את צלצולי הכסף המדיף ריח פיגולין של עסקות נשק, גז רעיל וכור אטומי עם סדאם חוסיין.
ידידותם האינטימית נתונה לרודני סוריה ולבנון - רק בלחץ אמריקני החל נשיא צרפת ללחוץ על נשיא סוריה להתחיל להרפות מלבנון; ועוד לא דיברנו על התמיכה המתרפסת, שהם העניקו לשליטי אימפריית הרשע הסובייטית.
אלה המדינות, שצברו את עושרן על-ידי שוד של אסיה, אפריקה ואמריקה במשך מאות שנים. כאשר המושבות לשעבר כביכול "השתחררו מעול הקולוניאליזם", השאירו "המדינות הנאורות" אחריהן משטרים המבוססים של עריצות, שחיתות ועושק האוכלוסיה.
דרך המשטרים האלה ממשיכות מדינות המערב בשוד קולוניאליסטי של אותן המושבות. ערכי החירות והשוויון שומר המערב לעצמו, במידה שהדבר אינו מצר יתר על המידה את צעדי האליטות. מאמצי המערב להתחיל בתהליכי הדמוקרטיזציה בעולם השלישי זניחים, אם בכלל. המדינות האלה, דמוקרטיות או פסבדו-דמוקרטיות ככל שתהיינה, לא ממש מוטרדות משלומם של מיליוני הנתינים של העולם הרודני, אין לחשוד בהן, שהן דואגות באמת לשלומם של הערבים "הפלשתינים".
מה שהשתנה - זו רמת הצביעות שהרקיעה שחקים. כעת "דעת הקהל" במדינות המערב, הדעה המבוססת על בורות, אדישות וצביעות, תומכת בנרטיב "הפלשתיני" על חשבון האפשרות של הערבים והיהודים במזרח התיכון לחיות בשלום. זהו הקהל, שרק מסוגל להעלות, בדיוק כמונו, במנהיגות נכלולית המחפשת, כמו כל מנהיגות מושחתת, לדוג כסף ושלטון במים עכורים.
ז'אק שיראק או יושקה פישר לא יכולים שלא לדעת מה היה טבעו הנפשע של יאסר ערפאת, ידידותם אליו הייתה ביטוי לפוליטיקה של רווחים, לא דאגה לשלומם של "הפלשתינים הכבושים", לא שאיפה לשלום ולא "נאורות". תמיכתם כעת בחיזוקה של הרודנות הג'יהאדיסטית, לרעת כל הערבים והיהודים באזור ועל חשבון ההתיישבות העברית החרבה, אינה נובעת מכל שיקול טהור, שפוי ונאור אלא אך ורק משיקולי ביזנס.
הפסבדו-אינטלקטואלים האירופאים מגנים את ישראל, חלקם מתנגדים לקיומה - בשנים הקודמות הם חברו לקומוניסטים ותמכו ברודנות הסובייטית; שיקוליהם שיקולים פנימיים, חברתיים וקרייריסטיים. ההתלהבות של השמאל הישראלי ממילוי רצונו של "העולם הנאור" מעידה אך ורק על כניעות חשיבתו של השמאל.
במאה ה-16 שילם ג'ורדאנו ברונו מחיר כבד ביותר עבור עמידה על הזכות להיות אדם חופשי ברוחו: שנות כליאה רבות, שבסופן הוצא להורג בשריפה. הוא קרא תיגר על הכנסייה הקתולית הכול יכולה. דעתו הייתה דעת מיעוט, כל "אנשי השמאל" סביבו זיהו חד-ערכית את הכוח של הכנסייה עם צדקתה המוחלטת ובדרך זו או אחרת היו שותפים לעינויו והמתתו.
האנשים החופשיים ברוחם מתנגדים לדעות הנכפות עליהם, ולו ברוחם, ולו רק עם אצבע משולשת חבויה בכיס... רק שפלי תבונה וחסרי רוח, העבדים הנרצעים ברצון רואים בבעל כוח את בעל התבונה והנאורות.
מאז שהנתינים הקטנים השתחוו בפני מלכים, נסיכים ומרקיזים ודיברו בשבח מעלותיהם, שבאו להם מכוח תוארם - זו הפעם הראשונה, שבעלי זרוע ותארים זוכים לשבחי אצילות ונאורות מפי הסוגדים הכנועים המשתחווים להם מרצון.
העולם לא נגדנו, הוא פשוט לא סופר אותנו:
כשאין לפוליטיקאי נוכל נימוק הגיוני אחר כדי לתרץ את פשעיו, הוא מפיל את האשמה על פוליטיקאים אחרים, זהו תרגיל ישן, כמו הפוליטיקה עצמה. הרמיזות של אריאל שרון, שהחרבת ההתיישבות נעשתה כביכול בלחץ בינלאומי בלתי נסבל היו צפויות כמו הופעת שלוליות עקב הגשם או כמו הקפאת הבנייה במעלה אדומים.
"המצב הבינלאומי השתנה" - רק הכריז השקרן הבכיר ביותר והמדינה הרכינה ראש לאות הבנת האמת הקשה של החיים: נשיא ארה"ב הרים טלפון ואמר לראש ממשלת ישראל מה לעשות - לישראל אין בררה אלא לציית...
ארה"ב מעולם לא הפעילה על ישראל לחצים כאלה ולא סופקה לנו כל סיבה להאמין, שדווקא ממשל בוש הוא הראשון, שעושה את זה. נכון, שארה"ב מעולם לא הכירה באופן רשמי בזכויותיה של ישראל ביש"ע - זו עובדה היסטורית, שאי-אפשר להכחיש. ברם, עובדה היסטורית גם, שארה"ב מעולם לא תבעה מישראל ויתורים חד-צדדיים כה מרחיקי לכת, לא ביקשה לפרק ישובים מאושרים שלא על-פי הסכם שלום ומעולם לא ניסתה לכפות תנאים לא מקובלים על ישראל אלא אם כן גורמים ישראלים ביקשו זאת.
בעצם, רק אחרי מלחמת ששת הימים, החלה ארה"ב לספור את ישראל בין בעלות בריתה ולהתייחס אליה ברצינות. סיפור הסכם ההגנה משנת 56', שהאמריקנים "לא מצאו" לאחר שגמאל עבד אל-נאצר גירש את האו"ם מסיני, ממחיש היטב את האופי האמריקני: אם אתה רוצה, שאהיה שותף שלך ואגן עליך - הראה לי קודם כל למה אתה מסוגל בעצמך, אז יהיה גם תוקף להסכמים.
ארה"ב התנגדה להתיישבות ביש"ע, אבל התנגדותה הייתה מתונה; קיזוז ההשקעות ביש"ע מכספי הסיוע לא ניתן להגדיר אלא כהתנגדות לצורך פרוטוקול. ישראל דחתה תוכניות "שלום" אמריקניות בזו אחר זו, בנתה ישובים, נלחמה נגד מחבלים בלבנון - רוב הזמן, ארה"ב עמדה לצדה, הידקה שיתוף פעולה וסיפקה גם את המטריה המדינית וגם את אחד המרכיבים החשובים ביותר בכוח ההרתעה של ישראל.
היום ישראל היא מדינה מפוחדת והיסטרית, היא בנתה בתחום שליטתה דוכסות טרור, הבליגה על ההפרות של הסכם אוסלו, לא מסוגלת לנצח את ארגוני הטרור, מסוכסכת סביב הגורם הטריטוריאלי, שלא באמת קיים, מבטלת את הערכים, שהביאו להקמתה, בכל עניין מבקשת רשות משועי העולם, מפרקת את המשטר הדמוקרטי שלה, לא מסוגלת לחשוב עצמאית, שוקעת בשחיתות, מתחנפת לחזקים ובורחת כשיורים.
ישראל כבר איננה בעלת ברית כפי שהייתה. לא יהיה זה פלא, אם ממשל ארה"ב יקשיח את הלחצים יותר ויותר, תמיכתו המדינית תקטן ויום אחד הוא פשוט "לא ימצא" יותר גם את ההסכם לשיתוף הפעולה האסטרטגי.
דעתו של בן קומאנצ'ה
ההפתעה היא לא שיש לנו כל כך הרבה אויבים אלא שעוד נשארו לנו ידידים. האינטלקטואל האמריקני ד"ר דוויד איגליי (David Yeagley) הינו צאצא לשבט קומאנצ'ה. הוא פטריוט של ארה"ב, על-פי הגדרתו הוא השמרן האינדיאני היחיד בתקשורת.
במאמרו "האינדיאנים האמריקניים אינם כמו הפלשתינים" הוא מזכיר לקוראיו את ההיסטוריה האמיתית, שמאחורי הופעתו של "העם הפלשתיני". הוא שולל את תחושת ההשפלה הפלשתינית ומצדיק את כיבושה של ארץ ישראל על-ידי היהודים.
בסוף הוא מסתייע במלים של תיאודור רוזוולט: "יאמרו הרגשנים את מה שיאמרו, אבל האדם העושה שימוש באדמה חייב להיות בעל הזכות לנשל את האדם שאיננו עושה זאת, אחרת העולם ייכנס לקיפאון".
-
הקישור למאמר
ניצחון הקוראן על התלמוד:
זקני ערינו עוד יודעים לספר, שפעם כוחה של ישראל הרתיע את אויביה. היום בשטחי שליטתה של הרשות הפלשתינית ישראל מוצגת לא רק כיעד לחיסול אלא כבדיחה פתטית.
עם העדכונים האחרונים מאת המכון "המבט לתקשורת הפלשתינית" הגיעו הפוסטרים האחרונים של חמאס. אחד מהם מציג את השייח' יאסין בעמדת עליונות מעל יהודי מסכן בעל חזות חרדית. הכיתוב של הפוסטר: "הקוראן שלנו מוכיח, שצדקנו, התלמוד שלכם מוכיח, שטעיתם".
כבר ביוני 2004, לאחר ההכרזה על תוכנית ההינתקות, האימאם הדרשן הרשמי של רש"פ מיודענו איברהים מודריס, מצא קווי דמיון בין הבריחה הישראלית מחבל עזה לבין אירועי הקוראן: "1. המוסלמים תוקפים את היהודים; 2. היהודים מפחדים; 3. יהודים בעצמם הורסים את בתיהם; 4. היהודים בורחים".
רש"פ איננה מדברת על "הינתקות" אלא על נסיגה, גירוש, תבוסה ומפלה של ישראל. על-פי המחקר של המכון, המסקנות של רש"פ, שהוקמה כחלק מתהליך "הפשרה הטריטוריאלית תמורת שלום בר-קיימא", הם כאלה:
1. הטרור הוכיח את עצמו ככלי היעיל ביותר כדי להשיג ויתורים מישראל.
2. הטרור יכול לפעול עצמאית או כחלק מהמחזור המשולב עם הדיפלומטיה: "הרובה תופר והדיפלומטיה קורעת".
3. הפלשתינים רואים את הנסיגה הישראלית לקוי שביתת הנשק מ-49' כקבלה מלאה וללא תנאי של דרישות רש"פ וכתקדים היסטורי להחלה בתחומי המריבה האחרים: הגדה המערבית והפליטים.
4. הטרור יחודש, אם ישראל לא תעזוב את הגדה המערבית וירושלים ולא תקבל את הדרישות של רש"פ לגבי הפליטים.
כתמיד, כל המסקנות של המכון מבוססות על הציטוטים הישירים מפי אלה המשפיעים על דעת הקהל הפלשתינית.
הפרטנרים"
תוך כדי ימיה האחרונים של ההתיישבות בגוש קטיף וצפון השומרון, הדפיס משרד התרבות של רש"פ את "חוברת החודש" המצורפת לקוראי העיתון "אל-אייאם". בחוברת מופיע אוסף שירים המהללים את המחבלת המתאבדת הנדי ג'רדאת, שרצחה 29 אנשים במסעדת "מקסים" בחיפה: "הו, הנדי! הרעידי את האדמה מתחת רגלי האויבים! פוצצי אותה! אמרה הנדי: זו חתונתה של הנדי ביום, בו המוות כשאהיד של אללה הופך למטרה העליונה".
אפשר לתאר את הבעת הסיפוק על פרצופו החתולי של אבו-מאזן המעלעל בחוברת ליד שולחן ממשלתו. הוא מניח את החוברת על השולחן וקורץ לחבריו: "רוצים לראות איך אני עכשיו מוריד את השמן על ארבע?"
הוא פוקד על עוזריו להשיג לו את אריק ומרים את השפופרת: "הלו, אריק?" החיוך המעושה נמרח מאוזן לאוזן ועל רקע צחוקו של קהל הנוכחים הוא ממתיק את קולו: "אריק, התקשרתי כדי להגיד לך, שאתה פרטנר לשלום".
