עברנו את ההינתקות מעזה.
נחשפנו לעומק המחלוקת שבין שתי התפישות הציוניות הלאומיות.
מן הצד האחד, ציונות שדוגלת בהתיישבות יהודית על מרב שטחי ארץ ישראל.
מן הצד השני, ציונות שדוגלת בהגדרת גבולותיה של ישראל על בסיס דמוגרפי-בטחוני, כך שתשמר דמותה ואופייה כמדינה שזהותה יהודית והתנהלותה דמוקרטית.
"העשייה הציונית" על פי התפישה האחת היא "האסון הציוני" של התפישה השנייה, ולהיפך.
עברנו את הסיבוב הראשון ולמרות עומק המחלוקת - רואי השחורות התבדו. היה קשה וכואב, אבל לא הגענו למלחמת אחים.
הציבור הדתי לאומי, שברובו המכריע היה נגד ההינתקות מעזה, בחר בהתנהגותו המאופקת (בדרך כלל) לא למרוד בסמכות המדינה לבצע את המהלך, כפי שהחליטו הממשלה והכנסת.
בסיבוב הזה הדמוקרטיה החזיקה מעמד. ההינתקות מעזה מאחורינו, המחלוקת הקשה לפתחנו. הגענו שוב לצומת דרכים - כל הכיוונים אפשריים.
ועכשיו בחירות. אותם שמות, אותם מועמדים. הזמירות דומות. חלקם יחליפו (אולי) קבוצות-מפלגות. מעט מדי פנים חדשות.
אסור שימשיכו לכזב לנו עם קלישאות האתמול של "שמאל - ימין" בהטיות השונות של "שלום וביטחון", ובתיבול של שנאות קיימות ומדומות, של חרדים/חילוניים, ספרדים/אשכנזים, ותיקים/עולים.
אסור שימשיכו שוב עם העמימות והסיסמאות הריקות.
בבחירות הללו, צריך שנדרוש מכל אחת מן המפלגות, מכל אחד מן המועמדים - להתחייב בצורה ברורה, צלולה וחדה לאחת משתי התפישות הציוניות.
מדינה יהודית דמוקרטית שמגדירה את גבולותיה, או גבולות מקסימליסטיים לארץ ישראל, שיגדירו אותנו בעל כורחנו, כמדינת אפרטהייד יהודית או מדינה דו-לאומית.
אסור שנטשטש בין שתי התפישות הציוניות, גם לא בשמה של "האחדות" הנכספת.
אי אפשר גם וגם.
בבחירות הללו נקבע את גורלה, דמותה ואופייה של ישראל לשנים רבות.