אין לזלזל בחשיבותם של סמלים בחיי עם. במשך אלפי שנים שימשו ירושלים ובית המקדש דבק שחיבר את כל קהילות ישראל, אשר לעיתים לא ידעו כלל זו על קיומה של זו. לולא הקשר לסמלים אלו ספק אם היתה מתחוללת שיבת ציון.
עם כל זאת, היהדות לא קידשה מעולם דמות או חפץ. נביאי ישראל הדגישו את חשיבות האמונה וההתנהגות המוסרית על פני טקסים וסמלים. זאת בניגוד לדתות המזרח שהקימו מיקדשים ופסלי ענק, או הנצרות שהרשימה את מאמיניה בכנסיות מפוארות. ליהודים די היה לכנס מניין בצריף רעוע, וכבר היתה בו קדושה.
בתי הכנסת בחבל עזה הוקמו כבתי תפילה למאמינים, וזה מה שהעניק לבניינים את קדושתם. מרגע שעברו המתפללים משם, בטלה קדושת המקום. גורל הבניינים לאחר מכן, אם ייהרסו בידינו או בידי פורעים, לא היה צריך לעמוד בראש סולם העדיפויות.
מה שצריך להיות חשוב מעתה הוא גורל עם ישראל.
