אָתָאנוּ לבַקש ממךָ כַּפּרה איוֹם ונוֹרא / משְׂגב לעיתות בַּצרה תְּחַיינו תְּחָננו / וּבשמךָ נִקרא סְלח לנו וּשְלח לנו / יְשועה וְרחמים ממעונֶךָ זה הפיוט, שקידם פנינו בבית הכנסת בימי הסליחות. שכונת בתי סיידוף הייתה שכונה חלומית, שגרו בה עדות מזרח וספרדים בלבד. השכונה הייתה בנויה כפטיו דו-קומתי, ובית הכנסת שכַן בקומה השנייה. הסליחות בשכונה החלו בא' באלול כמנהג קהילות המזרח (אך לא בראש חודש אלול). חושךְ היה יוֹרד על השכונה. לא היו אז פָּנסי תאורה בשכונה. היינו יוצאים בחשֵכה או נוטלים עמנו פָּנס נֵר בקופסת פַּח. באשמורת שלישית של הלילה היה עובר שַמש בית הכנסת בשכונה ונוקש במקלו על הדלתות ועל החלונות. "סליחות, יהודים סליחות. בן אדם, מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים. שפוך שיחה, דרוש סליחה מאדון האדונים". היינו שומעים איך הוא נעצר פתאום ומניח קמצוץ טבק באפו, מתעטש ועובר לבית הבא. הוא התהלך עם לַמְפָּה ובה פְּתילה דולקת, הולך וצועק: סליחות, סליחות. אבא היה מעיר אותנו ממיטותינו, נותן לכל אחד את טליתו בתוך תיק לטלית. אימא הייתה קמה ומכינה לכולנו כוסות תה חם, ומניחה בקופסת זכוכית קוביות סוכר. "אל תשכחו לבקש על כל המשפחה", הייתה אומרת, בסליחות אלוהים יורד לארץ וסולח לאנשים בכל מקום. הוא קרוב אז לבריות וסולח להם. כל השנה הוא משקיף מלמעלה, בסליחות הוא יורד בלבוש מלכות, וכולם מוצאים אותו בסליחתם. אִם הייתה החשכה כבֵדה מדי, ולא היה ירחַ בוהק או כוכבים נוצצים, היינו לוקחים פנס פַּח ובו נר דולק, כדי להתגבר על החשֵכה, וידוע היה לנו שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. כשהיינו מגיעים לבית הכנסת, היינו עוברים דרך האולם הראשון שהיה עֶזרת נשים, חוצים אותו אל עֶזרת הגברים. לא הייתה מחיצה בין הנשים והגברים, כפי שמקובל היה בבתי כנסת אחרים, שם לפעמים הנשים נמצאות בקומת יציע ואין מגע וקרבה בין הנשים לגברים. כאן הייתה מבואה בכניסה לבית הכנסת ובה היו הנשים, ודרך המבואה הגענו לבית הכנסת, שם התפללו הגברים. התפילות נעשו בקול רם, כדי שגם הנָשים יוכלו ליהנות מקולותיהם הערֵבים של הגברים, שהתחרו ביניהם בסלסול פיוטי הסליחות. חון תָּחוֹן עַל בָּנֶיךָ. לך שָׁבִים. וּבְפַחַד לְפָנֶיךָ נִצָּבִים. יְרֵאִים עֵת יִקָּרְאוּ לַדִּין. כִּי עַל כֵּן בָּאוּ. נִכְאָבִים:- - - - - - עַל מֵי מְנוּחוֹת הָאֵל תַּנְחֵנִי. וּזְכֹר לִי זְכוּת אִישׁ תָּם. עַל לִבְּךָ כְּחוֹתָם שִׂימֵנִי: הלחנים של הסליחות בלתי נשכחים, אותם פיוטים נכנסים עמוק לעצמות, מטלטלים ומרגשים. מי שקורא זכרונות אלה ויודע את הלחן, יודע שהלחן מרגש, מחולל סערה פנימית. היינו חשים בעת הסליחות לא פעם ששערי שמַים נפתחים, והאדמה רועדת תחת כפות רגלינו. כל כך אהבנו את אווירת הסליחות, עד שמצאנו עצמנו מצטרפים לחברינו מכיתת בית הספר, מגיעים לתפילות סליחות גם בנחלת ציון (ביכ"נ עדס), בבית "זהרי חמה", וגם בשכונות אחרות. כמנהג קהילות המזרח יצאנו לסליחות באלול ובעשרת ימי תשובה. יָהּ שְׁמַע אֶבְיוֹנֶיךָ הַמְחַלִּים פָּנֶיךָ אָבִינוּ לְבָנֶיךָ אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ קיווינו אז, שאלוהים מלכנו ואדוננו מטייל ברחובות עכשיו והוא מקשיב לתפילות כי קרוב הוא לירֵאיו. התפילה שריגשה את כולם, וכל הילדים חיכו לה הייתה "אדון הסליחות". פיוט זה סָחף את כולם. היו פיוטים, שהיו קִטעי סולו לפייטנים ולחַזנים שבחבורה. אך כשהגיע תורו של הפיוט "אדון הסליחות", מיד פרצה הנִצרה והשתחררה. כל הקהל הנרגש היה שר ביחד: אדון הסליחות / בוחן לבבות גולה עמוקות / דובר צדקות. חטאנו לפניך / רחם עלינו היינו חוזרים לקראת שחר הביתה מותשים מן התפילה, ונסערים מיופים של פיוטי הסליחות. כמשוררים פרסמנו בספרינו גם שירים הנוגעים לימי הסליחות. הנה שניים מן השירים: פנה יום/ בלפור חקק אָמַר לִי סַבָּא בְּלֶכְתֵּנוּ בַּלַּיְלָה בִּשְׁעַת הַחֲלוֹם יֵשׁ לִפְעְמִים שֶׁשַּׁעַר נִנְעַל כִּי פָּנָה עוֹלָם עַל צִירוֹ כִּי פָּנָה יוֹם. אָמַר לִי סַבָּא בְּלֶכְתֵּנוּ לִסְלִיחוֹת: כְּשֶׁמַּגִּיעַ אָדָם אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ בֵּין אוֹר לַחֲשֵׁכוֹת צָלוּל וְזַךְ שַׁעַר נִפְתָּח אֶל נַפְשׁוֹ וְהוּא נֶאֱנָח. שָׁאַלְתִּי אֶת סַבָּא אִם בעֲרוֹב יָמָיו וּסְלִיחוֹתָיו אִם הִגִּיעַ אֶל הָאוֹר וְנִמְחֲלוּ חֲטָאָיו. וְאָמַר בְּעֶצֶב: לֹא יֵדַע אָדָם לָעוֹלָם אִם הִגִּיעַ לַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ, אֶל הַחֲלוֹם כִּי הָעוֹלָם לִפְעָמִים אֵינוֹ מוּאָר וּכְבָר פָּנָה יוֹם. בֶּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָווֹן לָחַשׁ לִי סַבָּא בְּרַעַד בְּתֹם הַתְּפִלָּה כִּי רַק הָאֵל יוֹדֵעַ זְמַן הַמְּחִילָה. אנו עדיין זוכרים את בית כנסת עדס המפואר, את התפילות בשכונת משכנות ישראל. מי שנשם את האוויר הזה, הבין שהוא מתכתב עם אבותיו, עם היסטוריה קדושה. זמן הסליחות היה זמן שריחף כל הזמן...מעל הזמן. זמן סליחות, אתאנו לפניך/ הרצל חקק זוֹ נְשִׁימָה לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר. בַּת רוּחַ שֶׁנּוֹשֶׁבֶת מִמִּדְבָּר קָדוּם, אַתָּה הוֹלֵךְ בְּמִשְׁכְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְחָשׁ שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה יוֹצֵאת מִן הַדַּעַת. כְּמוֹ רַגְלֶיךָ בָּאוֹת מִשְּׁבִילֵי זְמָן אֲחֵרִים, רְעָפִים, חַבְלֵי כְּבִיסָה, רֵיחוֹת גֶּפִילְטֶע פִישׁ וְחַמִּין. הַנֶּפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת גְּאֻלָּה. מִתְמַהְמַהַת. אֲוִיר לַח מֵאִטְלִיז. עָנָן שֶׁל רַעַד מִשָּׁם, מֵעֲיָרָה מִתְגַּעְגַּעַת. זָעָה מִבַּיִת. דּוֹפֶקֶת בַּתְּרִיסִים. מְעִירָה נִרְדָּמִים. קוֹלָהּ מַרְעִישׁ עוֹלָמוֹת. עַד בֵּית הַמּוֹהֵל, עַד מְבוֹא בֵּית הַמִּדְרָשׁ, סַכִּין הַשּׁוֹחֵט, קִדּוּשׁ אַחֲרִית, נֵרוֹת הַנְּשָׁמָה, בֵּית הָעוֹלָמִים. זֹהַר עֻלְפֶּה. בֵּין עַרְבַּיִם בְּמַנְגִּינַת הַשַּׁחֲרִית. בְּמִשְׁכְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַזְּמָן הַקָּדוֹשׁ שָׁב וְנוֹגֵעַ. יֵשׁ רֵיחוֹת נִשְׁמַת עִיר כְּסוּפָה לִילָדֶיהָ. לִסְלִיחוֹת. בָּתֵּי גּוֹרָל, גַּלְגַלֵּי אֶבֶן לְזִכָּרוֹן, וְזִכְרוֹנוֹת גּוֹלֵל, גָּלוּת, מַיִם שֶׁגּוֹאֲלִים. צוֹעֵק מִתְפַּתֵּל, זְמַן שְׁבָרִים, קוֹרֵעַ שַׁחַק נִרְדָּם. רְעִידַת אָדָם. מָה. עֹגֶן לְיָמִים אֲחֵרִים. [סיור סליחות]