השעה ארבע אחרי הצהריים. אני יושבת כאן, בחדרי קט, ומהרהרת בכל חטאי בשנה החולפת. מנסה לתקן בתודעתי את אשר ניתן לתקן. לחזור לאחור בזמן, ולשנות את הרגע שלפני המעשה, או המחשבה, או הרגש. לשנות את התגובה שלי אותו זמן, אותה תגובה שגרמה לרגש, או למחשבה ההיא להיווצר.
לפני כמה ימים, תוך כדי נסיעה משפחתית, היכה בי רעיון שהוא בוודאי ישן נושן, והמקובלים ידעו אותו מזמן, אבל לי נפל האסימון רק לפני כמה ימים: כל כאוס שיש בחיי מקורו ברצון לקבל לעצמו בלבד שלי, וכדי לתקן אותו, עלי להמיר אותו ברצון לקבל על-מנת לתת.
וכך, תוך כדי נסיעה, התחלתי לעשות מדיטציה, ודמיינתי כל תא ותא בגופי, ונתתי לו פקודה – שכל תא ותא בגופי ובנפשי ימיר את המודעות שלו מרצון לקבל לעצמו בלבד לרצון לקבל על-מנת לתת.
הנסיעה היתה צפונה, מזג האויר היה נוח ונעים, אבל בתוכי שררה מהומת אלוהים. התאים שלי השתוללו. הם התמרדו. הרגשתי כאילו כל גופי עולה באש, נפשי כאבה, הקרב השתולל, אבל לא ויתרתי. הכרחתי את עצמי להמיר את המודעות, לפחות לעשות את התהליך – עד כמה שהוא קשה. כי הגוף שלנו רוצה תמיד לעצמו בלבד. מודעות הגוף היא המודעות המוגבלת, של עולם עשיה, של המלכות. הגוף רוצה לאכול, רוצה לישון, רוצה למלא את צרכיו כאן ועכשיו. אבל הנשמה יודעת שכדי לקבל מילוי של אור אינסוף צריך להפעיל כוח התנגדות. צריך לעצור את הרצון לקבל לעצמי בלבד ולהמיר אותו ברצון לקבל כדי לתת לאחרים. זה לא בא בקלות. כשאנו נולדים, כשאנו תינוקות, אנו חייבים לקבל כל הזמן כדי להתקיים. מישהו אחר צריך לטפל בנו. להאכיל, לחתל, להלביש, לרחוץ – אנו חסרי אונים לחלוטין, ותלויים באחרים לחלוטין. רק בגיל שלוש עשרה אצל בנים ושתים עשרה אצל בנות אנו מקבלים תוספת נשמה שעוזרת לנו להתגבר על הרצון האגואיסטי שלנו לדאוג לעצמנו בלבד, כדי לראות שיש עוד אנשים בעולם, וצריך לדאוג גם להם. זה למעשה הפירוש של בר ובת מצווה, בגיל הזה אנו יכולים כבר "לצוות" [מלשון צוות] את עצמנו אל האור, לשנות את הטבע הקטנוני שלנו ולהתחיל לדאוג גם לאחרים.
למותר לציין שפירוש זה של בת המצווה לא היה ידוע לי כשנחגגה בת המצווה שלי, וכנראה שהתחלתי את התהליך הזה באופן בלתי מודע, כמו רבים מאיתנו. אבל ברגע שנעשיתי מודעת לתהליך ההמרה של הרצון לקבל לעצמו בלבד לרצון לקבל על-מנת לתת, התחלתי לעבוד על עצמי קשה, מצאתי בעצמי חסרונות אינספור, והתחלתי לתקן. כמו רבי אלימלך, מספרים עליו שאמר שכשיגיע לעולם הבא, יצטרכו לבנות בשבילו גיהינום חדש, כי הגיהנום הקיים לא יהיה מספיק בשבילו.
כך גם אני מרגישה – עשיתי רשימה של כל הדברים שצריך לחשוב עליהם בזמן תקיעת השופר – יש שלוש מערכות, המערכת הראשונה נקראת עבודה זרה, בזכות אברהם אבינו, ובה צריך לחשוב על כל הדברים בהם סגדנו למשהו שאינו האור, וכל מה שאינו בשליטה – כמו כעס, קנאה, גאווה, פחד ואשמה. הייתי צריכה לחשוב למי, למה ובאלו מצבים נתתי למשהו או מישהו אחר לשלוט בי, היכן פגמתי בי' של השם המפורש?
במערכת השניה – היא נקראת שפיכות דמים, בזכות יצחק אבינו, כאן צריך לחשוב על אלימות שהפעלנו כלפי אנשים אחרים, ולא רק אלימות פיזית, אלא הבושה והמבוכה שגרמני להם, אם עקצני אותם או הלבנו פניהם ברבים. במי פגעתי השנה, היכן פגמתי בה' העליונה?
המערכת השלישית קרויה גילוי עריות, בזכות יעקב אבינו, ובה צריך לחשוב על אלו מערכות יחסים קלקלתי, היכן פגמתי בו' של השם המפורש.
והמערכת הרביעית היא נגד לשון הרע, בזכות דוד המלך, לחשוב על מי ועל מה הוצאתי לשון הרע, היכן פגמתי בה' התחתונה.
על כל אלה אני חושבת עכשיו, בחיל וברעדה. מי יודע אם אצליח לטהר את עצמי כיאות. וסביר להניח שלא אצליח לנקות הכל. כל כך הרבה דברים עשיתי שלא כשורה, כל כך הרבה פגמתי בחיי. צריך להתנקות מהר, כי בזמן תקיעת השופר עלי להיות מוכנה, לדעת איפה פגמתי ולכוון לתקן ולמחוק זאת. נחמה פורתא היא, שמה שלא אצליח לעשות היום, אנסה לעשות בשנה הבאה, במהלך השנה, ובראש השנה הבא.
כמה מלא חסד הוא הבורא שנותן לנו בכל שנה הזדמנות מחדש להתנקות ולהיטהר. אפילו רוצח יכול לטהר את עצמו. עד כדי כך הבורא מלא חסד וחמלה.
אבל זוהי עבודה עצומה, עם המון אחריות. אני מקווה שאצליח.
עוד מעט צריך ללכת להדליק את נרות החג, לטבול במקווה, להיטהר. להיכנס אל אוירת הקדושה.
מאחלת לכולנו חג שיעבור באוירה של חמילה ואהבה, של מחיקת הדינים המרחפים מעל לראשנו, מחיקת עוונות, פיוס ושלום.
