עשרים וארבע שעות לפני ההתמודדות הקטנה שבין שני פוליטיקאים במדינה קטנה, היה הטוען לכתר, בנימין נתניהו, די בטוח בניצחונו. אבל בשעת השין, בהתמודדות עצמה נכשל כשלון מהדהד, כשלון צורב, כשלון שדוחק אותו לאחור כיורש טבעי לממלכה, כשלון שמבחינתו אין לו הסבר.
לכאורה עשה המלך אריק את כל השגיאות האפשריות. קנה את מלכותו בממון, הסתבך בחשד לפלילים, שיקר במצח נחושה למפלגתו, צפצף על דין התנועה, גייס את צבא הקבע למילואים ותקע אותו במחנות אוהלים, השעין את ממשלתו על קולות אויבי הציונות ולקינוח עקר והרס שלושים ושמונה שנה של התיישבות מפוארת.
מאידך, הטוען לכתר, שגריר באו"ם, ראש ממשלה לשעבר, שר אוצר מהולל, אשר בעוצם אישיותו הוציא את עגלת המשק השוקעת מן הבוץ אל הכביש הראשי, מוכר בכל העולם כמומחה מאין כמותו לטרור, היה צריך לקחת את הועידה בהליכה. ובכל זאת, בשעת השין העדיפה המפלגה את האריה הזקן על פניו. הטוען לכתר חייב לפשפש בדבריו, עקרונותיו, ולהבין היכן נכשל, היכן משנתו נבובה, ואיננה עומדת במבחן המציאות.
אשמח לחסוך לו את המאמץ. המנטרה העיקרית שלבנימין נתניהו היא הגינות. הגינות שלטונית, שקיפות מונטרית ויושר דרך בכל האמור למשא-ומתן. המנטרה אומרת "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו" פשוט, נהיר, סביר, הדדי, הוגן ולחלוטין לא רלוונטי למזרח התיכון.
המנטרה הזו עושה הנחת יסוד שהמקבל חי באותו עולם, אותה מערכת מושגים כמו הנותן. חדשות לי לבנימין נתניהו. הצד עימו אנו מנהלים משא-ומתן מכיר רק משא ומשא. מן הרגע שנתת דבר מה, החשבון שוב חוזר לאפס, מכיוון שלדידם, מה שנתת מעולם לא היה שלך, אלא מראש היה שלהם, ולכן מה שנתת, כאילו לא נתת.
יתר על-כן, אין להם מה לתת לנו. איננו חפצים לא בירדן ולא בסעודיה ולא בלבנון. אנו חפצים בשלום, והם אינם מכירים במושג שלום, אלא מקסימום בהפסקת אש, הודנא, הודייביה, תעדיה, ועוד ועוד מילים שכל תכליתן היא חסר תכלית. הקרבות הניטשים כיום בעזה המשוחררת מראים כי שלום הוא לא מצב בר קיימא בעולם הערבי, ואל לנו לצפות לשלום אלא לחיכוך בלתי פוסק. לא רק אנחנו, כל העולם מצוי בחיכוך עם האיסלאם, בכל אתר ואתר, מהודו ועד כוש ועד דנמרק ועד קנדה.
גם לנו אין מה לתת להם. מה שהם רוצים, לא שייך לנו כדי למסור להם. ארץ ישראל איננה שייכת למדינת ישראל, אלא לעם היהודי. זה כתוב בכל המסמכים המכוננים, בית לאומי לעם היהודי, ולא למדינת ישראל. לכן המנטרה "יתנו יקבלו לא יתנו לא יקבלו" מתאימה לתגרן בשוק, או לוועדת הכספים בכנסת, אך לא לניהול ענייני ביטחון מדינת ישראל ארץ ישראל והעם היהודי.
ועידת הליכוד, על אף צעקנותה, המוניותה והחשיבות המופרזת שיוחסה לה, מבינה ללא הסבר את העובדות שהאריה הזקן הפנים לאחר שלוש דורות של מלחמה. אין משא-ומתן עם ערבים, אלא למראית עין. יש נסיגות טקטיות, יש לוחמה, יש פעולות תגמול, יש מאסרים המוניים, יש דיפלומטיה מול מעצמת העל המדממת בעירק, יש ייצוב הכלכלה, יש פיתולים חוקתיים כדי למנוע קצבות מן הגייס החמישי למרות האיוולת של מדינת כל אזרחיה נוסח מפלגת הבטלה הנמר"צת.
יש המון דברים לעשות, ואף אחד מהם איננו כולל הדדיות. כי הדדיות היא דו-סטרית, והערבים מכירים רק דרך חד-סטרית, על גופותינו.
ועידת הליכוד חשפה את החולשה היסודית של נתניהו, חשיבה יהודית בעולם ערבי ונתנה לו נון, נכשלת. שב וחשוב, הבא לנו משהו אמיתי, משהו מחזק, משהו תכליתי ולא מנטרות חסרות יסוד. את המנהיגות לא קונים במנטרות, או בחרוזים שנונים, אלא בהגיון קשה כמקבת יהודה. בטוחני כי נתניהו יפנים את הכישלון, ויחזור לזירה מחוזק, לאו דווקא כדי להלום באריה הזקן, אלא בצבועים הממתינים בירכתיים למות הליכוד.
