אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בעשרים השנים האחרונות, הנוגעת למעמדו של בית המשפט העליון ומידת התערבותו בנושאים כגון: התנהלות רשויות השלטון על-פי החוק, סמכויותיהן, טוהר המידות, זכויות האדם ונושאים נגזרים, הייתה הביטול למעשה של דרישת זכות העמידה. דרישה זו משמעה, בתמצית, כי מי שפונה בבקשת סעד לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ חייב לראות כי אינטרס אישי, ומיוחד שלו, נפגע עקב מעשי השלטון. על דרישה זו נמתחה ביקורת רבה, שכן משמעותה הייתה שבהיעדר צד המעוניין באופן אישי להפנות הנושא להכרעת בית המשפט, רשאית הרשות לעשות ככול העולה על רוחה ולעבור על החוק. אלו שטענו טענה זו סברו, כי תפקידו של בית המשפט העליון לדאוג לכך שכל פעולות השלטון יתקיימו במסגרת החוק.
התוצאה ההכרחית של הויתור על דרישת זכות העמידה הייתה: בית המשפט אינו דן יותר רק בסכסוכים קונקרטים בין צדדים שענו שזכותם נפגעה, אלא, בית המשפט מתבקש על-ידי מי שלא נפגעה כל זכות שלו, לריב את ריבו של הציבור שזכותו לטענתו נפגעה. דיון זה מתקיים בתוך מסגרת פורמלית של "סכסוך", כך שבהיעדר גורם כלשהו המעוניין להביא נושא מסוים להכרעת בית המשפט העליון, הנושא לא יבורר, לא ילובן וזכותו של הציבור לא תוגן.
בית המשפט הפך להיות על-פי התפיסה הקיימת הגורם האחראי לקיום הנורמות של שלטון החוק במדינה, ולא רק האחראי להכרעה בסכסוכים הנובעים מהפרתן של הנורמות, אך יכולתו לפעול בתחום אחריותו עדיין מותנית בכך שיש מי שמבקש ממנו לפעול.
אפשר להעלות כבר בשלב זה את השאלה: מדוע לא לאפשר לבית המשפט העליון לעורר, מיוזמתו, נושאים לדיון בבג"צ אם ממילא הוא דן בנושאים בהם לא מתקיים סכסוך במשמעות הרגילה של מושג זה. מדוע על בית המשפט להיות פסיבי ולהמתין עד שיואיל עותר ציבורי כלשהו להביא את הנושא לדיון?. איני דוגל כמובן בהשקפה זו. להיפך!! אך השאלה מתבקשת, שכן היא מהווה שלב טבעי בהתפתחות הדברים.
איני מעלה בדעתי כלל שמי משופטי בית המשפט העליון יעז לרמוז לגורם כלשהו, כי בעניין מסוים - מן הראוי שתוגש עתירה לבג"צ, שכן קיימת באותו עניין פגיעה מהותית בשלטון החוק, אך יש להודות כי הרצון להבטיח שכל פעולות השלטון יהיו במסגרת החוק גורמת לפיתוי רב והאפשרות קיימת ומדאיגה. די בהתבטאות לא זהירה של שופט בית המשפט העליון בנסיבות חברתיות, ביחס לנושא שעל סדר היום הציבורי, כדי לגרום למשהו להבין כי מן הראוי להגיש עתירה לבג"צ באותו נושא. למותר לציין, כי אפשרות כזו, אם תתממש אי פעם, טומנת בחובה סכנות הרסניות לבית המשפט העליון ומעמדו ולאמון שרוחש לו הציבור. אמון זה מושתת על האמונה, הנכונה או הכוזבת, כי לבית המשפט אין כל עניין בנושא הסכסוך המובא בפניו, והוא אנוס להכריע רק משום שהחוק מחייבו להכריע בסכסוכים המובאים להכרעתו.
אם מסכימים אנו כי גם במצב החוקי הקיים, בו הוסרה למעשה הדרישה לזכות עמידה, עדיין תנאי להתערבות בית המשפט העליון בנושא כלשהו הנתון לסמכות בג"צ, חייב להיות קיומה של עתירה אותה יוזם עותר כלשהו, מן הראוי שנמקד את תשומת ליבנו בעותר הציבורי, שכן חשיבותו ומעמדו במערכת הפיקוח של הבג"צ על התנהלות רשויות השלטון הינה עצומה.
ידוע כי רוב רובן של העתירות הציבוריות הנוגעות לתקינות הליכי השלטון, טוהר המידות וזכויות האדם, מוגשות על-ידי אגודות אשר בג"צ הכיר במעמדן המיוחד לעניין זה, כמו האגודה לזכויות האזרח והתנועה לאיכות השלטון. אלו הם גופים שרכשו חלק ניכר מכוחם והשפעתם מהויתור על דרישת זכות העמידה - כפי שכותב בהקשר לכך השופט ברק:
"החששות "להצפת" בית המשפט בתביעות סרק [עקב ביטול דרישת זכות העמידה, ג.מ] התבדו. הלכה למעשה, מנצלות מצב זה אגודות ציבוריות לטוהר המידות בשלטון ולזכויות אדם..." [השופט בחברה דמוקרטית ע"מ 286].
כאשר כוח כה רב מופקד בידי אגודות פרטיות למעשה, מן הראוי להתחקות אחר דרך השימוש בכוח זה, המגרעות שבהסתמכות בית המשפט העליון על גופים אלו, והסכנות האורבות לדמוקרטיה הישראלית מגופים אלו ומיכולתן לנצל לרעה את הכוח שבית המשפט העליון הפקיד בידן.
[על סכנות אלו ועל הדרכים להימנע מהן - בחלק השני של הרשימה].
