בפרשת השבוע אנחנו קוראים על אחד האירועים המכוננים בתולדותינו, שנאת האחים ליוסף ומה שנשתלשל ממנה. הרקע לשנאה הוא (בראשית לז): [ד] וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. מן הסתם יוסף חש שאחיו מסתייגים ממנו ואולי אפילו הרגיש בשנאתם, אבל זה לא מנע ממנו לספר להם את חלומותיו. אולי אפילו חשב שבכך ישנה את יחסם אליו. החלום הראשון: [ז] וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. משמעות החלום ברורה להם והם מטיחים אותה בפניו: [ח] וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ? וכצפוי, החלום הזה מגביר את שנאתם אליו.
אבל יוסף חולם עוד חלום וגם אותו הוא מספר: [ט] וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. והפעם הוא מספר גם לאבא, הרי גם הוא מופיע בחלום: [י] וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו, וְאֶל-אֶחָיו, וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ: הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ, אָרְצָה. אבל יש הבדל תהומי בין יחסו של האבא לחלום ובין יחסם של האחים: [יא] וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר. האחים קינאו, זה ברור, אבל מה פירוש שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר של האבא? אומר רש"י שיעקב ציפה שהחלום של יוסף יתגשם: היה ממתין ומצפה מתי יבא. לא ראיתי כתוב שהאחים התכוונו לפגוע ביוסף, אבל כשנפלה לידם ההזדמנות הם לא החמיצו אותה.
ואת ההזדמנות סיפק להם יעקב אביהם. בלי כוונה כמובן: [יג] וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם--לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. יוסף הולך לשכם ולא מוצא את אחיו. מישהו מספר לו שהם עזבו את אזור שכם: [יז] וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה--כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים, נֵלְכָה דֹּתָיְנָה; וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. יוסף מצא את אחיו בשליחות האבא וגם הם מצאו אותו; חשוף, רחוק מההגנה של אבא: [יח] וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. ראובן מציע: ...אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם--הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ... הכוונה שלו היא: ...לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו. וזה מה שעשו. בינתיים, בעוד יוסף בבור: [כה] וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם...
בונים את העתיד
בעודם אוכלים התקרבה למקום שיירת סוחרים: ...וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט--הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. יהודה מציע למכור את יוסף במקום לגרום למותו והאחים מסכימים. ראובן נעדר מהמקום בשלב המכירה, חז"ל אומרים שזה היה תורו ללכת הביתה לשרת את יעקב. כשחזר, הלך מיד אל הבור בכוונה להוציא את יוסף: [כט] וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל-הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו. הוא מגיע אל האחים בבגדיו הקרועים וזועק: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא. האחים לא עונים. נראה כאילו רק עכשיו חדרה להכרתם חומרת המעשה שעשו. מה יגידו לאבא? אבל אין להם הרבה זמן להתלבט, והם פועלים.
[לא] וַיִּקְחוּ, אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. [לב] וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא--אִם-לֹא. יעקב מכיר את כתונת הפסים שעשה ליוסף ובכך החריג אותו מאחיו, והתגובה שלו די מובנת: [לד] וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים. מנסים לנחם אותו אבל הוא ממאן להתנחם. וזה מובן, כי הרי הוא ששלח אותו למשימה שממנה לא שב. בית יעקב במשבר נורא והשאלה היא במה היה מונח כל אחד מגיבורי הסיפור. בינתיים אנחנו יודעים שיוסף נמכר למצרים כעבד לשר הטבחים ומיד אחר כך יהודה יורד מאת אחיו ונושא אשה. מה קורה עם יתר השותפים לסיפור, במה הם עסוקים?
חז"ל עושים לנו סדר (מדרש רבה): שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף (אולי הכוונה לנקיפות מצפון) ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו (כנראה עשה תשובה על שהשניא עצמו על אחיו) ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו (על שבלבל יצועי אביו) ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו (יכול להיות אֵבֶל כפשוטו ויכול להיות רגשי אשמה על ששלח את יוסף למשימה שממנה לא שב) ויהודה היה עסוק ליקח לו אישה (היה שותף לטעות נוראה, אבל צריכים להסתכל קדימה, אל העתיד.) והקב"ה היה עוסק - בורא אורו של מלך המשיח. לסיכום: הנבראים בקוצר ראותם בוכים על העבר, אבל מאותו עבר שלילי מצמיח הקב"ה את המלך המשיח. והמשיח הוא מיהודה, ממי שמודה בטעותו, משלם את המחיר וממשיך אל היעד הבא.
