גן עדן נשמע כמו אוטופיה, כמו משהו שלעולם לא מגיעים אליו; לכל היותר נעים לחלום עליו, אבל לא רצוי להתמכר לחלומות. יש להניח כי כשאומרים גן עדן, כל אחד מדמיין לעצמו מה שמדמיין; עוד יש להניח כי אצל כולנו המציאות רחוקה מרחק רב ממה שאנחנו מדמיינים כגן עדן. עד כדי כך רחוקה, שיש הכופרים בקיומו של גן עדן ואף מצטטים מדבריהם של גדולי ישראל התומכים כביכול בדעתם השוללת את קיומו של גן עדן.
נו טוב, בדרך כלל הדמיון שלנו, פרוע ככל שיהיה, יכול לשוטט רק במחוזות שאותם הכיר השכל. לאורך ההיסטוריה, רק אנשים בודדים (יחסית) פרצו גבולות בדמיונם הפורה, ולעתים הם גם היו פורצי דרך במה שמכונה הקידמה האנושית.
אנחנו לא צריכים לפרוץ שום דרך כדי להבין מהו גן עדן; די להתבונן במקראות ובפירושי חכמינו ז"ל. הנה הפסוקים מפרשת השבוע:
(בראשית ב) ח וַיִּטַּע ה' אֱלֹקִים גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: ט וַיַּצְמַח ה' אֱלֹקִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע: י וְנָהָר יצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים:
ה' אֱלֹקִים נטע גן במקום כלשהו הנקרא עדן; הצירוף 'גן עדן' פירושו הוא הגן שנמצא במקום הקרוי עדן. עד כאן בודאי הדברים מוסכמים, אבל האם ניתן לאתר מקום זה? האם מדובר במקום במשמעות של מרחב, שטח? ננסה לברר. בגמרא יש דיון על שכרם של צדיקים לעתיד לבוא;
על כך בא הפסוק:
(ישעיהו סד) (...) עַיִן לֹא- רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה-לוֹ:
(ברכות לד/ב) השתא, מַאי עַיִן לֹא- רָאָתָה? (...) רבי שמואל בר נחמני אמר זה עדן שלא שלטה בו עין כל בריה; שמא תאמר, אדם הראשון היכן היה – בגן, ושמא תאמר 'הוא גן הוא עדן' תלמוד לומר וְנָהָר יצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן, גן לחוד ועדן לחוד:
אז יש גן ויש עדן; כולנו (פחות או יותר) יודעים מה זה גן, אבל מה זה עֵדֶן? גם ברור שעדן היה קיים עוד לפני שניטע בו גן, ולפני שיצא ממנו נהר להשקות את הגן. לא ננסה לפרש את הכל כי קצר המצע, רק משהו בקיצור ותן לחכם ויחכם עוד.
לאדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, היתה מודעות שהקיפה את כל היקום; הוא היה מודע לכל פרט בעולם הסובב אותו וגם לשורש הרוחני של כל פרט באותו עולם. עם בריאתו הוטל עליו תפקיד:
טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:
הזוהר מפרש: לְעָבְדָהּ בקיום מצוות 'עשה' וּלְשָׁמְרָהּ במצוות 'לא תעשה'. העולם כולו היה הגן אשר ניטע בעדן; זו היתה המודעות של אדם הראשון ומודעות זו, כאשר דבקים בה, היא היא חיי גן עדן.
ועדיין לא ברור מהו עדן ומה היחס בינו לבין הגן. גם לא ברור מהו עניין הנהר המשקה את הגן, ופיצולו לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.
(מאמרי אדמו"ר האמצעי, דרושי חתונה תקי"ד) העדן הוא בחי' עצם התענוג הפשוט שבעצמוּת אין סוף ברוך הוא שנקרא שעשועי המלך בעצמו, והוא שיתגלה בעוה"ב (בעולם הבא); שעל זה כתוב עַיִן לֹא- רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ, אפי' משה והאבות כו' (לא ראו).
בסגנון שלנו אולי נפרש שעדן זה השורש העליון של הנבראים; עצם הרצון של הבורא יתברך לברוא את העולם, רצון שיסודו בעונג הצפוי.
והגן הוא בחי' מקבל, שמקבל הארה בעלמא מעצמות התענוג הנעלם הפשוט הזה, ע"י ריבוי צמצומים והַעלָמוֹת בירידות המדריגות, והוא ע"י הנהר שיוצא מעדן, שמפסיק בין עדן לגן ונמשך להשקות את הגן כו' שיוכל לבא במקבלים בנשמות ומלאכים דגעה"ע (גן עדן העליון). כלומר, הגן הוא התוצר של אותו רצון שמקורו בעונג הצפוי; אבל הקשר בין הבורא לנברא אינו יכול להיות ישיר מחמת ריחוק הערך ביניהם, לזה הוציא את הנהר שימשיך החיוּת אל הגן.
על אדם הראשון הוטלה גם המשימה לדבוק במודעות זו ואף לטפח אותה. והדרך לטפח מודעות זו גם היא ניתנה לו; הוא הורשה לאכול מכל עצי הגן מלבד עץ הדעת.
גן עדן עתידי וגן עדן עכשווי
טז וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל-הָאָדָם לֵאמר מִכּל עֵץ-הַגָּן אָכל תּאכֵל: יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:
מצווה אחת ניתנה לו ודווקא מצוות לא תעשה, שבשמירתה ישאר דבק בבוראו ויחיה לנצח, והוא נכשל בה.
בדרך אגב נציין כי מכאן ניתן ללמוד על מעלתן של מצוות לא תעשה אפילו ביחס למצוות עשה. הפרישה מאיסור, קשה לאדם הרבה יותר מאשר קיום מצוות עשה. אסור ומוסר, זה מאותו שורש; לא מצליחים או לא רוצים לקיים את מוסר-איסורי התורה, אז ממציאים "מוסר אנושי". אבל כאמור, זה היה רק בדרך אגב.
עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, שימש כתיבת פנדורה של אדם הראשון והוא לא עמד בפיתוי; באכלו מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע הוא כמו פתח את תיבת פנדורה ובכך שיחרר את הרוע הכלוא וגזר מוות על עצמו ועל צאצאיו.
יופי, נניח שהפירוש הזה הוא נכון, מה כל זה נוגע לנו כעת? מה, אנחנו הולכים לחזור לגן עדן? ובכן, זה תלוי רק בנו; אם נרצה – אין זו אגדה. וקודם רק נבהיר כי לעתים משתמשים במונח 'עולם הבא' או 'לעתיד לבא' ומתכוונים לאותו דבר, לגן עדן.
(רמב"ם, הלכ' תשובה, ח) זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם (שלנו) אובד ואחר כך יבא אותו העולם, אין הדבר כן; אלא הרי הוא מצוי ועומד. שנאמר (תהלים ל"א) אֲשֶׁר-צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ וגו' ולא קראוהו 'עולם הבא' אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש.
בחסידות מבואר כי לא מדובר רק על משהו עתידי שלאחר מאה ועשרים שנה בעולם הזה. בכל עת שיהודי נוקט פעולה של דבקות בבוראו, הוא מתחבר לאותו גן עדן, אלא שהגוף מפריע להתגלות החוויה. כאשר מזככים את הגוף בכך שאין נכנעים לתאוות המכונות פיתויי הנחש, אפשר גם לחוות גן עדן בעת קיום מצווה ולימוד תורה.
האמת היא, שקצת נסחפנו בהתרחקות מגן עדן עד כדי כך שאנחנו אפילו לא שואפים אליו; קצת חבל, כי זהו יעדנו ובסופו של דבר נגיע. הנה מה שצופה לנו הנביא:
(ישעיהו יא) א וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: ב וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה': ג וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ: ד וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי-אָרֶץ וְהִכָּה-אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע: ה וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו: ו וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטן נהֵג בָּם: ז וּפָרָה וָדב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יאכַל-תֶּבֶן: ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה: ט לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים:
זה לא כל הפרק, אבל זה מספיק לענייננו. פעם, לפני שהמדינה החליטה להתנער מיהדותה, כמעט כל תלמיד ידע לצטט בעל פה פסוקים מפרק זה. כיום נראה שיש שתי "בעיות" עם המצוטט כאן; בפסוק הראשון ובפסוק האחרון.
בפסוק הראשון הנביא מדבר בפירוש על צאצא של דוד המלך וזה לא כל כך מתיישב עם הרעיון הציוני; בפסוק האחרון שציטטנו, יש הנמקה לשלום העולמי: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים, ונימוק זה נראה כסותר לכמה מעקרונות היסוד המונחים בבסיס הקיום של המדינה, כגון שהיא חילונית ודמוקרטית.
בין גדולי ישראל הראשונים יש מחלוקת בהבנת דברי הנביא ישעיהו, האם 'דברים כפשוטם' או שמא משלים הם. לענייננו זה לא ממש משנה כי כולם מסכימים שמדובר בשלום עולמי.
לפני שחטא אדם הראשון, שרר שלום עולמי ואפילו החיות היו צמחוניות. מאז החטא, ההיסטוריה של העולם, רובה ככולה, מורכבת מסיפורי מלחמה. את החטא צפוי לתקן המלך המשיח שעליו מדבר הנביא בפסוקים שציטטנו, והוא זה שיביא למצב בו:
ט לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים:
זה נראה דמיוני, אני יודע, אבל הרבה דברים שליליים שנראו דמיוניים רק לפני שנתיים, שלא לדבר על הזמן הרחוק יותר, התממשו לעינינו. כוחו של "הדמיון" החיובי גדול עשרות מונים מזה השלילי, ובע"ה בקרוב נראה בעינינו בהתגשמות הנבואה דלעיל.
