לואיי סעדי, ראש הג'יהאד האיסלאמי בשומרון שנהרג על-ידי צה"ל השבוע, היה אחראי למותם של 12 ישראלים בפיגועים - במועדון הסטייג' בתל אביב בפברואר, ובקניון השרון בנתניה ביולי השנה (הארץ Online, 26.10.05).
הפיגוע בשוק בחדרה ביום ד' בוצע, לדברי הג'יהאד האיסלאמי, כנקמה על הריגתו. נרצחו בו חמישה אנשים, נפצעו שלושים.
לואי סעדי שוחרר מהכלא הישראלי בינואר 2004, במסגרת "עסקת טננבאום". בעסקה, בתמורה לאלחנן טננבאום ו-3 גופות חיילים שהיו בידי החיזבאללה, שוחררו כ-450 מחבלים "ללא דם על הידיים". לפי הגדרת ממשלת ישראל, מחבלים "ללא דם על הידיים" הם אלה שנעצרו לפני שהצליחו להרוג יהודים (רצח משת"פים אינו נחשב).
שחרורו הביא, בחשבון פשוט, לרציחת 17 ישראלים (אף כי יש להניח, כי פיגועים במתכונות שונות היו מתקיימים גם בלעדיו). לחשבון הנזקים שנגרמו עקב פעילותו יש להוסיף עשרות רבות של פצועים, שחלקם ישארו נכים לכל חייהם. אין לשכוח גם את משפחות ההרוגים והנכים, שכל חייהם יסבלו מתוצאות פעילותו.
לעסקת טננבאום קדמו עסקות דומות:
- 1983 - עסקת ג'יבריל הראשונה - החלפת 6 חיילי נח"ל שבויים בכ-4,500 מחבלים.
- 1985 - עסקת ג'יבריל השנייה - החלפת 3 חיילים ב-1,150 מחבלים.
- 1998 - החלפת חלקי גופת לוחם השייטת איתמר אילייה בעשרות מחבלים.
על עסקות אלה שילמו תושבי המדינה בחיי מאות אנשים ובהידרדרות יכולת ההרתעה של צה"ל. יש הטוענים, שאף התפרצות האינתיפאדה הראשונה הייתה תוצאה של עסקות ג'יבריל. לכל אלה מתווסף גם נזק כלכלי עצום.
כאשר החליטה ממשלת ישראל על עסקת טננבאום בנובמבר 2003, היו בפניה הנתונים על המחיר הכבד מנשוא של העסקות הקודמות. תחילה רוב השרים התנגדו, אך כתוצאה מלחץ כבד של ראש הממשלה, ההחלטה התקבלה על חודו של קול, ברוב של 12 נגד 11.
כאשר התוצאות הצפויות מהעסקה היו כמעט וודאיות, תמיכה בה יכלה לנבוע רק מאחת מהשתיים: אווילות, או מניעים זרים. מאחר שלא יעלה על הדעת לייחס טיפשות לשרי ישראל, מתחייבת המסקנה שההחלטה האומללה התקבלה ממניעים זרים.
לא קשה לנחש המניעים של אריאל שרון. התקשורת מלאה באותה העת בדיווחים על חקירת שרון ובניו בפרשות השונות; הטיית השיח הציבורי לאפיק אחר שירתה היטב את הישרדותו הפוליטית.
מניע נוסף שיוחס לו - היכרות אישית עם טננבאום ומשפחתו, שקיומה הוכח לאחר הכחשתו הגורפת. גם בעניין זה, כמו ברבים אחרים, הסתבר כי שרון נתקף במחלת השכחה כאשר הדבר מביא לו תועלת.
ביחס לשאר השרים שהצביעו בעד, במיוחד שרי הליכוד שחברותם בממשלה תלויה ברצון ראש הממשלה - ניראה שהם העדיפו האינטרס האישי שלהם להשביע רצון שרון על פני טובת המדינה וחיי האזרחים. זכור במיוחד "לטוב" שאול מופז שהתנגד לעסקה, אך בעקבות הודעה מלשכת שרון כי לא יעלה על הדעת שיכהן שר ביטחון המתנגד בעניין מהותי לעמדת ראש הממשלה, הפך את עמדתו. מופז איננו חבר-כנסת, פיטוריו מהממשלה היו עלולים לגרום להיעלמותו הפוליטית.
שתי עובדות - 9 מתוך 12 התומכים בעסקה היו שרי הליכוד; מבין 11 המתנגדים, רק 3 מכהנים היום כחברי ממשלה, אחרי ש-"יישרו קו" עם שרון בפרשת ההינתקות.
יודגש, כי אילו רק אחד משנים-עשר התומכים בעסקה היה מצביע נגד, ההחלטה הייתה נופלת. לכן כל אחד מהם נושא במלוא האחריות לתוצאותיה.
הפירות הבאושים של העסקה רק מתחילים להתגלות כעת. אני תמה, האם 12 השרים שלמען תועלתם האישית היו מוכנים לגזור מוות על ישראלים רבים, ישנים היטב בלילות.
זאת, כמובן, שאלה רטורית. יש להניח, שעניינם שוליים כגון אלה אינם יכולים להפריע לשנתם.
