שוב חילופי משמרות בשמיים, השמש צובעת את האופק בצבעי פרידה והירח מתדרך את הכוכבים לקראת משמרת הלילה. אפילו הקצף של גלי הים לובש צבעים חגיגיים לקראת המאורע. השמש מציתה את גלי הים כשהיא נעלמת כליל בתוכם, והלילה תופס את מקומו. תנים שרים קינה ליום עבר, ושאר החיים ממהרים למצוא מסתור ללילה. השחור משתלט, והאפילה יורדת. עכשיו הכל יכול לקרות.
בבית החולים התאורה עדיין בעוצמה מלאה, בכל לילה בשעה הזו מנמיכים אותה לחצי עוצמה, כדי להשרות שלווה של לילה. אבל הלילה אין שלווה. רופאים הגיעו מהבית, והם כבר רצים בחלוקים לבנים בין חדרי ניתוח. מיון בתפוסה מלאה, והביאו עוד מיטות מהמחסן. משפחות צרות על הכניסה לבית החולים, בדאגה לאט לאט מכניסים את ברי המזל פנימה, בני משפחתם נפצעו, והם יזכו לראות אותם אחרי שיצאו מחדר ניתוח. אחרים יחכו עוד שעות ארוכות, לפני שיקבלו את הבשורה הנוראה. הם לא יראו עוד את אותו חבר, אח, בן, אב נכד או סבא שלו הם מחכים.
בשעה הזו ניסים קורים, ואצבע מסתורית משלימה את מה שנבצר מין הרופאים לעשות. בשעה זו החיים הגיעו לנקודת מפנה, מכאן הם לא ישובו להיות אותו דבר. הכאב חותך בבשר, מוחשי חי ובועט. והוא לא עוזב, לא מרפה. הבטן מתהפכת למשמע הגזירה, והגזירה היא ממקום אחר. תקווה קלה שניצתה בעיניה, כבתה למראה השוטר והרופא שבאו לקראתה לספר לה את כל מה שהיא מעולם לא רצתה לשמוע. והיא הגיבה בשתיקה, מסתובבת על מקומה בדממה, ונעלמת בתוך אוטו חשוך. בדממה. דממת מוות.
איש זקן יושב על כיסא מרופט, ובוהה אל החופש. זרם עדין ומהיר של מחשבות מתיז שאריות של זכרונות מעופשים, ע"ג אלבום תמונות בריח נפתלין, מהארון. דמות של מכונית ורחשי מנוע נלווים, מגיחים מין האופק, שוברים את הדממה. דממת מוות. שני ילדים ואישה מוכרת יורדים מין הרכב החונה, מתקדמים בשתיקה. "אמא, אבא יבוא אחרינו?", שואל הקטן והאמא לא עונה, רק מביטה אליו בדממה. דממת מוות. הם נכנסים פנימה בשתיקה, מדלגים על הטלוויזיה שבסלון, ישר לחדרים. כל אחד אל פחדיו, אל געגועיו, אל נפשו הפצועה, שממנה נקרע חלק, שלא ישוב עוד. והם עדיין לא אומרים מילה, מנסים לעכל בדממה, דממת מוות. בשעה כזו ניסים קורים, כשהשמש מתחבאת מאימת הלילה, אבל הלילה הזה ניסים לא יקרו הלילה הזה יעבור בדממה. דממת מוות.
