4,000 איש ימותו משפעת העופות בישראל, זעקה כותרת בעיתון, בהדגשה של צבע אדום בעמוד ראשון לכל הרוחב. האמנם? זה הצפי וזאת המטרה של העיתון - להפחיד, להכניס את הציבור לפאניקה, לגרום לנזק כלכלי לענף חקלאות משגשג ומפרנס מאות משפחות.
שלא תהיה אי הבנה בנושא, לא מדובר בעיתון אחד ספציפי. כל התקשורת התגייסה לנושא, כולל כל ערוצי הטלוויזיה, שהתחרו ביניהם בדיווחים ובהבאת מומחים ורופאים לדיוני סרק, מעמיקים כביכול.
המוזר בתופעה זו, שהרופאים המומחים שהופיעו בטלוויזיה וברדיו, הסבירו דבר והיפוכו, לפעמים באותו משדר עצמו או בערוצים מקבילים.
הסיכום היה שהאדם הממוצע לא הבין בדיוק מה התוצאה הסופית. זה מסוכן לאדם, מותר לאכול עופות, זה מתקרב אלינו, אז כדאי להיות צמחוני, לפחות לתקופה הקרובה.
והשאלה המקצועית היא האם היתה התקשורת צריכה לדווח ולסקר את הנושא? התשובה - בהחלט, חשוב, חיוני והכרחי.
האם היתה צריכה להוסיף צבע משלה, כותרות ענק מאיימות, דיווחים נון-סטופ בנושא, בליווי מומחים שאומרים דבר והיפוכו או מדברים בשפה כללית, לא ברורה - ממש כמו כתב היד של הרופאים - כדי שהציבור יפחד, יתן להם כבוד ולא יבין בדיוק מה הם אומרים? התשובה - בהחלט לא, רבותי.
תפקידה החשוב של התקשורת הוא להביא לציבור ידיעות טובות כרעות, ללא כחל וסרק, לדווח, לסקר, אפשר גם בליווי פרשנות מקצועית, אך אסור לה, מבחינה מוסרית ציבורית אתית, לטעת פחדים, אשליות ועובדות הנתונות לפרשנויות שנויות במחלוקת.
ומה תפקידה של המדינה, הממשלה, או השר הממונה והגופים המקצועיים? היה עליהם בעבר וגם בעתיד, לצאת בהסברה מקצועית, מנומקת, מרגיעה לא מתלהבת ומתלהמת, ובעיקר אחידה ומוסמכת, על האמצעים הננקטים, על המוכנות ודרכי הפעולה.
שפעת העופות היא רק דוגמה אחרונה לסיקור תקשורתי "פאניקלי" והיסטרי, חסר אחריות ציבורית וריסון ואיפוק מקצועי.
נזכור לרגע: בתקופת מלחמת המפרץ השנייה, כאשר היה חשש, שלובן, ושומן וחזרו עליו עשרות פעמים, שסדאם חוסיין עם הגב לקיר - ישחרר טילים נגד ישראל עם ראשי נפץ ביולוגיים, כימיים, שיגרמו למוות של אלפים בייסורים.
מה לא עשתה התקשורת כדי להפחיד אותנו ולהלחיץ את הציבור - אם נוציא את נושא המסיכות ו"החלמאות" סביב הפרשה הזו, הרי הדיווחים השמחים היו שאלפים, רק אלפים, יפגעו מהמלחמה כימית/ביולוגית.
ראשי ערים, זריזים ואחראים, כמו רמת גן ותל אביב, אפילו הכינו תוכנית חירום למתים. כך למשל, פארק רמת גן הפך לבית קברות ענק זמני ואילו איצטדיון בלומפילד יועד לאזרחיה של תל אביב. הציניקנים שאלו אז - ומה לגבי בעלי כרטיסי המנוי לאיצטדיון? האם יקבלו קדימות או את המקומות המסומנים שלהם?
ושוב חוזרת השאלה - האם היה צורך לדווח על הסכנות והחשש? ואולי? התשובה - כן, בוודאי! האם היה צריך להתכונן למקרה של מלחמה ביולוגית. התשובה - כן, בוודאי! האם היה צורך או מניע לתיאורים זוועתיים מצמררים ומפחידים של תוצאות הרעלה כימית/ביולוגית, כפי שהתקשורת התנהלה ודיווחה, בגיבוי מומחים - ספק גדול.
תפקידה של התקשורת בימי מלחמה או משבר לאומי, או סכנה לאומית רפואית, הוא לשמור על איפוק, איזון, אמינות, ואם אפשר גם על הרגעה בשעות שהציבור צמא למידע, לחיזוקים, והתקשורת מהווה עבורו מוקד לאינפורמציה.
כאשר עברו על טורקיה מספר רעידות אדמה שגבו קורבנות רבים, ביניהם גם תיירים ישראלים, התקשורת, מפי מומחים לדבר, עודדה את הציבור, שכאשר תהיה רעידת אדמה בישראל בשל הסכנה של השבר סורי-אפריקני, ימותו מאות אלפים בגלל בנייה לקויה ולא מתאימה, וחוסר היערכות מתאימה של הממשלה.
אם נוסיף לכל הכתבות האלה גם את העובדה שכותרות רבות לא התאימו לנאמר בכתבות שתחתן, או יכלו להתפרש אחרת ממה שנרמז בכותרת - נגיע שוב למסקנה שהתקשורת בימי משבר, לפעמים כושלת, לפעמים חורגת מכללי האתיקה והמוסר הציבורי, ובמקום לחזק אותנו - מחלישה אותנו.
גסיסתה של הפאניקה על שפעת העופות אולי תלמד את הציבור להיות יותר זהירים ופחות קשובים לעיתונות. ובתקווה שהפאניקה לא עוברת מבני האדם לעופות.