מבול של פסטיבלים יורדים על אזרחי ישראל מדי שנה. על כולם מותר למתוח ביקורת, למעט אחד - פסטיבל רבין. המשקיעים הגדולים מאחורי פולחן האישיות, אין להם סבלנות לביקורת. מאחר וכך, ארכין ראשי ולא אדבר סרה בפסטיבל הזה. גם על הטייקונים עם האוריינטציה האימפריאליסטית, שדוחפים את מפעל ההנצחה הנושא את שמו של רבין - לא אדבר.
גם על יגאל עמיר לא אדבר. מצידי, אם הוא הרוצח, שיירקב בכלא עד יומו האחרון. אלא שהספק מכרסם (גם) בי. אינני בטוח ב-100 אחוז שאכן הוא הרוצח. סימני שאלה רבים מרקדים ומרצדים מול עינינו, ללא תגובה הולמת, של שוחרי האמת. נראה ש"מישהו מאוד חזק", מפחד ממשהו.
שורות אלה עניינן חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. אי אפשר שלא לתמוה כיצד יתכן שבמדינה דמוקרטית, כל האליטות חברו יחד כדי למנוע את העימות החשוב בין "תיאוריית הקונספירציה" לבין "הגרסה הרשמית".
משוטטות להן בינינו שמועות לפיהן הגרסה הרשמית של רצח רבין מלאה חורים משל היתה גבינה שוויצרית. השמועות האלה מכניסות ללחץ אטומי גורמים רבי עוצמה, עד כי אף ערוץ תקשורת גדול לא מצא, במשך עשר שנים, אומץ לגעת בזה. כאילו מדובר בנושא טמא. רק הערב (3.11.05) עלו בערוץ השני השאלות הקשות, המטרידות.
היכן היא הסקרנות העיתונאית המתחייבת מהמקצוע. הרי שמענו לא אחת שבעידן הזה בו אנו חיים, הרייטינג הוא האלוהים. והינה האלוהים הזה מתחנן למאמיניו בתקשורת, לנבור, לבדוק ולאפשר את העימות בין תיאורית הקונספירציה עם הגרסה הרשמית. לשווא.
הפחד מהעימות מעורר סקרנות עצומה. אם הם כל כך מפחדים אז כנראה שיש כאן משהו שמסתירים מהציבור. והשאלה הגדולה היא כמה זמן יצליחו קנאי הגרסה הרשמית לשבת על המכסה, בטרם האמת המבעבעת תעיף אותם.
ולפני שמאשימים אותי שאני חושד בכשרים, אני מבקש להזכיר שתי עלילות דם שנרקחו במוחם הקודח של גאוני השמאל הישן. הראשונה "רצח ארלוזורוב", זו הניבה דיווידנד פוליטי נאה, והשנייה מתייחסת לפרשה הקרויה "כנופיית מע"צ".
למי ששכח, הכוונה היתה ליצור לינקג' בין "הפושעים" שהורשעו בסדרת הצתות, לבין מנחם בגין ושר המשפטים בממשלתו, שמואל תמיר. "הפושעים" נשואי העלילה שילמו בחופש שלהם וישבו הרבה שנים בכלא, והציבור שילם פיצויים מיליוני שקלים שקיבלו בגין כליאתם המיותרת.
אל יובן מדברי שאני בטוח בחפותו של יגאל עמיר. אמרתי, ואני חוזר ואומר: סימני השאלה הרבים המפזזים מסביבו, דוחסים לתודעתנו ספקות. ועד כמה שאני יודע, הספק הזה מקנן גם בתודעתה של המשפחה. דליה רבין התבטאה בפומבי, שגם לה יש כמה שאלות פתוחות.
בדבר אחד אני כן בטוח. מוקירי זכרו של יצחק רבין צריכים להיות הראשונים לדרוש לדעת את האמת. מפני שבעידן האינטרנט המחול המטריד הזה של כל סימני השאלה סביב הרצח הנורא, לא ייפסק מעצמו. להיפך.
ולא רק משפחת רבין. גם אנחנו רוצים לדעת את האמת. זכותנו. הרי היו שהושיבו אותנו על כס הנאשמים כשותפים ליצירת אקלים נוח שהוביל לרצח. "יגאל עמיר הוא לא עשב שוטה", שמענו, "אלא חלק מערוגה ענקית".
הואשמנו בהסתה שהובילה לרצח. אנחנו ומנהיגינו. המסיתים, בזכות שליטתם בתקשורת, האשימו אותנו בהסתה. לא הבינו, או לא רצו להבין, שהטריק המגעיל הזה הוא שעמד ועומד עד היום כחיץ בין הציבור הימני שרצה לקחת חלק באבל, לבין יום האזכרה לרצח.
אנחנו רוצים בעימות הזה, בין תיאורית הקונספירציה, לבין הגרסה הרשמית. מפני שברור לנו שבסופו של העימות, האמת תגיח ממחילתה. אנחנו רוצים לראות אותה עירומה. חפה מכל בגד. רוצים לראות אותה במלוא כיעורה. עם כל הצלקות והפצעים. רק כך נדע כיצד לטפל בעצמנו. עד אז, אנחנו עם חולה.
אלא ש"נאשמי הימין" הם החלשים בסיפור. החזקים הם טייקוני התקשורת, ולהם יש רצון הפוך. העקשנות הזו שלנו לראות את האמת העירומה, והפחד ההיסטרי שלהם מכך מעורר שאלות נוקבות וחשדות כבדים. שאלות בלי תשובות, וחשדות שלא מתפוגגים מעלים תהיות.
אחר כך הם עושים סקרים ומשחקים אותה מופתעים. איך זה שרבים בציבור רוצים בשחרורו של הרוצח? איך זה שרבים מקרב בני הנוער לא יודעים מי היה רבין. איך זה שעד היום רוב הציבור לא יודע מהי "מורשת רבין"(יובל רבין בראיון למעריב שנה שעברה, בתשובה לשאלה שמתייחסת לשהייתו בארה"ב: "עסקים - אין, ציונות - אאוט". זוהי אם שאלתם, תמצית "מורשת רבין".). ותהיית התהיות: איך זה שישנם כאלה שמאמינים בתיאורית הקונספירציה?
בכדורגל מקובל לפסוק הפסד טכני נגד קבוצה שלא מופיעה להתמודדות. "הגרסה הרשמית", אם לא תופיע לעימות עם "תיאורית הקונספירציה", תפסיד בדעת הקהל.
כבר היום, אילו היו עושים סקר שבו הציבור היה נדרש לשאלה מיהו מבין השלושה הכי שנוא: מרדכי ואנונו, יגאל עמיר, ויקירו של שרון אלחנן טננבאום, נדמה לי שנכונה הפתעה לא נעימה לשונאיו של הרוצח...
