המפלה הבלתי נמנעת - כמו בטרגדיה יוונית - שספג שימון פרס בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה, הינו גולת הכותרת בקריירה ארוכה יתר-על-המידה של פוליטיקאי קטנטן. האיש, שלא עשה דבר בחייו פרט לפוליטיקה, הפך לכישלון מוחלט בתחומו מאז ששדרג את עצמו מנער שליחויות לפוליטיקאי בזכות עצמו.
בערוב ימיו יכול שמעון פרס למנות בכאב את כל ניסיונותיו לזכות באמון הציבור, ולהיבחר. כפוליטיקאי, בחירות הינן המגרש הביתי, שבו הוא צריך לשלוט, ולנצח. פרס, שאינו מוכן להניח לנו לנפשנו, הפסיד אחת-עשרה פעם לפחות בבחירות ב-40 האחרונות, וניצח רק בשלוש. כעת בחוסר כישרונו הוא ניווט את עצמו להיות הפארסה הגדולה ביותר בפוליטיקה הישראלית. בדיחה מקומית מספרת, שבייאושו, החליט פרס להיבחר פעם אחת ולתמיד. לכן, קנה וילה, ועשה בחירות לוועד הבית; וגם בהן הפסיד.
מה יש לנו?
פרס החל דרכו בתחילת שנות ה-40 כמזכיר הנוער העובד - עוד פקידון חיוור במנגנון העצום, שהחזיק את מפא"י בשלטון - מיד עם סיום לימודיו בבית-הספר התיכון בן-שמן. מאז לא פקד שום מוסד לימודי לרכוש השכלה מסודרת. ותיקי "היישוב" עוד זוכרים כיצד היה יעיל במיוחד בחיסול ללא-פשרות של אנשי "סיעה ב'", שמרדו בדוד בן-גוריון, ובניקוי התנועה מאנשיה. סופו של דבר, מפא"י התפלגה. סיעה ב' הקימה תנועה נפרדת, שדעכה משך שנים עד שנבלעה שוב - כעשרים שנים אחרי פרישתה – בקול ענות חלושה במפא"י, המתנוונת ללא בן-גוריון.
ואילו פרס, שזוהה מיד על-ידי ראשי המנגנון במפא"י כצעיר נאמן וכפעיל-יעיל, התקדם הלאה. מרוב עיסוקיו במנגנון המפלגה, לא נמצא לו זמן ללמוד, וגם לא היה לו פנאי לעסוק ממש בעסקי ביטחון. האיש, שהתיימר להיות "מר ביטחון", לא שירת מעולם בצבא - גם לא ב"הגנה", ולא בפלמ"ח (מעוזם של אנשי סיעה ב'). למרות זאת, כאזרח, היה מראשי חיל הים במלחמת הקוממיות; מנכ"ל משרד הביטחון בשנות ה-50; סגן שר הביטחון בתחילת שנות ה-60 - עד שפרש ממפא"י עם בן-גוריון, והקים את רפ"י - הכישלון המצלצל הראשון בסדרת תבוסותיו הבלתי-מסתיימת.
כבר בתחילת שנות ה-50 שרה עליו רביעיית מועדון התיאטרון את השיר הבלתי-נשכח, "איך הפשפש עלה למעלה?". והוא עלה, ועלה ועלה - עד שהגיע, כדברי השיר, לממשלה.
ח"כ שמעון פרס מרפ"י היה גרוטסקה מהלכת בבית פרומין ובבניין החדש של הכנסת בגבעת רם. פרלמנטריזם לא היה מעולם משוש נפשו, והוא לא ידע מה עושים באופוזיציה. כל חייו היה בצד העושים והמבוקרים, ולא בצד המבקרים. בחלומותיו המסויטים ביותר לא חשב פרס על ימים מבועתים במסדרונות הכנסת ובוועדות. אפילו טורו השבועי בעיתון המפלגה היה לטורח עבורו.
הוא רצה לעשות, להזיז - כהרגלו. פרס וחבריו אימצו לעצמם מזמן את כינוי הגנאי, "ביצועיסטים", והתפארו בו. הם לא היו אנשי הגות, אך ידעו לדחוף את העגלה ברחובות הבוץ של הביורוקרטיה הישראלית, שכבר אז הייתה בלתי אפשרית, וליהנות תוך כך ממנעמי השלטון.
לגנרלים הסיניים של רפ"י נמאס מיד. ס' יזהר נסע לעשות דוקטורט בארצות-הברית (בהיותו ח"כ). הוא, כידוע, איש מוסר, אך לא היסס לקבל כמה שנים משכורת מהכנסת מבלי לבקר כלל במשכנה. צבי צור עשה את טעות חייו, ופרש מהכנסת לעסקים (כך, סיכל את מינויו לסגן שר הביטחון, לאחר כשנתיים, בממשלת הליכוד הלאומי). משה דיין נסע - בין גיחותיו למסעות שוד ארכיאולוגי לבין יוזמות ניאופיו - לטייל בוויטנאם. ושימון נשאר עם יצחק נבון להחזיק את הנר בגבעת רם.
פרס היה ראש-החץ של בן-גוריון במלחמתו בראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול. הם המציאו "מחדל ביטחוני", שרק יודעי ח"ן ידעו מה טיבו, ועד היום לא בטוח שהיה כלל. הם ערערו את אמון העם והעולם במנהיגותו של אשכול. הצלחתם הייתה כבירה. הכל - ובעיקר, הערבים - האמינו, כי ימיה של המדינה ספורים. "האחרון - יכבה את האור", כך כתוב בלוד - אמרה אחת מ"בדיחות אשכול" על הירידה מהארץ. פרס היה, כנראה, הרוח החיה מאחורי "בדיחות אשכול" - אוסף ממוחזר של בדיחות פוליטיות מכל רחבי העולם, שהותאמו לדמותו של מי שהעז לקחת את הכתר מהמנהיג הנבחר והראוי, בן-גוריון.
כשר התקשורת במלחמת יום הכיפורים, הייתה לו השפעה גדולה למדי על מהלכי המלחמה - כמעט אפס מוחלט. שלא כשמו - כמו כל המתקיימים על פגרים, נבנה פרס מנפילת משה דיין לאחר התבוסה במלחמה. בממשלת רבין הראשונה כבר היה שר הביטחון, ועסק בלי הרף בהוכחת מיומנותו הגדולה - חתרנות בלתי-נלאית. תוך כך עסק, יחד עם כל הממסד, באי-הפקת לקחי המלחמה ובבזבוז אדיר של משאבים על בניית צבא גדול ומסואב.
בין כה וכה, פרס הפסיד ללא הרף לרבין - שנראה אז כמו התקווה הלבנה האחרונה. המאבקים ביניהם סייעו לסיים את השלטון הארוך מדי של מפא"י במדינה. יש אומרים, שראו את צל ידו של פרס בידיעה, שהגיעה לדן מרגלית על חשבון הדולרים של רבין.
כשרבין התפטר, באה עדנה לפרס – שוב, כהרגלו, הוא נהנה מהפגרים. פרס זכה בראשות המפלגה ובראשות הממשלה מבלי צורך להיבחר - עד שהגיעו עזר ויצמן ומנחם בגין, והחזירוהו, בבחירות, לממדיו האמיתיים, ממדי הלוזר.
בין לבין הוא ניסה את כוחות בהגות, וכתב כמה וכמה ספרים, שנקנו בסיטונות על-ידי ועדי העובדים במערכת הביטחון.
חבר, שעבד בצוות של פרס במשרד הביטחון, התפעל מאוד מיכולת שימון לכתוב ספרים. לדברי חברי, יש לפרס יכולת אדירה לדבר באריכות על נושאים מבלי ללומדם. כך, לדבריו, פרס יכול לדבר עם סופר על ספר, שכתב אותו הסופר, גם מבלי לקוראו. די לו בחמש-שמונה שורות, שיסכם לו עוזר, והוא כבר יפתח שיחה רצינית עם הסופר עצמו. "פרס קורא רק עטיפות ספרים", הפטיר חברי.
כאמור, כמו בטרגדיה יוונית, הגיבור נועד להפסיד, ואין לו מנוס מגורלו. כמעט שלא הייתה מערכת בחירות, שפרס לא הפסיד בה בארבעים השנים האחרונות. הוא שבר מזמן את השיא של מנחם בגין (שלעומתו, למד באוניברסיטה, שירת בצבא, ופיקד על אצ"ל), ועדיין לא נראה שום מפרש מלבין של תקווה באופקיו. ביחס של שלוש הצלחות לעומת אחת-עשרה מפלות, הוא מתאים לליגה נמוכה למקומות עבודה ולא לליגת-העל; אלא ששימון לא הפנים זאת, וכנראה לא יפנים זאת לעולם. אמנם, דליה איציק - שרה במקומותינו, בעוונותינו הרבים - אומרת, שפרס הוא מגדולי המדינאים בעולם, אך בכל הערכה אובייקטיווית, זו מכה מתחת לחגורה לקבל מחמאה כלשהי מדליה.
עכשיו, מספרים לנו - אחרי הזיית אוסלו, שעלתה לנו במחיר אסטרטגי איום ונורא ובמאות רבות של הרוגים - מתחילה התקווה של פרס להפציע שוב. הוא, אריאל שרון וטומי לפיד יקימו את אא"א, או איך שלא יקראו לגילדה הגריאטרית שלהם. יחד יהיו להם כמעט 250 שנות ניסיון, שבעזרתן ינסו לחלוב עוד הרבה מנעמי שלטון. פרס, שייפטר מהצורך להתמודד עם הבוחר החמקמק ועם הקלפיות הסוררות, יוכל להזות עוד מרעיונותיו, ואנחנו נהיה קרבנותיו השבויים.
כמו טומי, הוא יהפוך לטפיל, החי על הרוח הגבית של הבולדוזר שרון, שחייב להמשיך לדרוס את העם ואת הארץ, כדי שבניו (ואולי אף הוא עצמו) יוכלו להימלט מאימת המשפט.
בעצם, יכולים אנחנו להגיד, למה זה מגיע לנו. אבל ניתן להסביר זאת באמצעות "כלל ההלימה": לכל מכסה יש פח זבל, ולכל עם - כולל האספסוף החי כעת בציון - יש המנהיגים הראויים לו.
