משה רבנו ממשיך בנאום הפרידה הכולל הנחיות מפורטות למצבים היסטוריים משתנים, צפויים ובלתי צפויים (לכאורה):
(דברים ד) [א] וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵי אֲבתֵיכֶם נתֵן לָכֶם. זו הדרך לחיות בארץ: לשמוע, להפנים את החוקים ואת המשפטים וליישם אותם בחיי היומיום. עלולים להיסחף להתנהגות אחרת וכדאי להזהיר: [ג] עֵינֵיכֶם הָראוֹת אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל-הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל-פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ: כל המאזינים עדיין זוכרים חויה קשה זו וודאי לא ירצו לחוותה שוב.
(ספורנו): עֵינֵיכֶם הָראוֹת. הִנֵּה יָעִיד עַל זֶה מַה שֶּׁרְאִיתֶם שֶׁקָּרָה בְּעִנְיַן בַּעַל פְּעוֹר. כִּי אָמְנָם אוֹתָם שֶׁחָטְאוּ בַּעֲבוֹדָה-זָרָה לֹא הִתְכַּוְּנוּ לָזֶה בִּתְחִלָּה, אֲבָל הָיְתָה תְּחִלַּת כַּוָּנָתָם לִזְנוֹת בִּלְבַד, כְּאָמְרוֹ "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת" (במדבר כה, א), וְאַף-עַל-פִּי שֶׁהַתּוֹרָה אָסְרָה זֶה מִפְּנֵי חֲשַׁשׁ עֲבוֹדָה-זָרָה, כְּאָמְרָם "וְזָנוּ בְנתָיו. וְהִזְנוּ אֶת- בָּנֶיךָ" (שמות לד, טז), חָשַׁב כָּל אֶחָד מֵהֶם שֶׁזֶּה לֹא יִקְרֶה לוֹ כְּלָל. וְהִנֵּה קָרָה הַהֵפֶךְ: 'כִּי כָל-הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל-פְּעוֹר' לְהִדָּבֵק בִּבְנוֹתָיו, אֵין גַּם אֶחָד מֵהֶם שֶׁנִּשְׁמַר בְּחָכְמָתוֹ מֵהִכָּשֵׁל בַּעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ, עַד שֶׁ"הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ". בסך הכל רצו לבלות קצת, אבל נסחפו עד כדי הינתקות רוחנית מעם ישראל.
[ד] וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: אתם, שלא נכשלתם בשטים, בערבות מואב, אתם חיים כי נשארתם דבקים בה' אלוקיכם. זכרו זאת ולמדו את בניכם אחריכם.
(ספורנו): מֵאַחַר שֶׁאַתָּה רוֹאֶה גְּזֵרַת הָא-ֵל יִתְבָּרַךְ לְהַגְלוֹתְכֶם אִם תֶּחֶטְאוּ, הִשָּׁמְרוּ מֵחֲטוֹא וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתָיו בְּלִי תוֹסֶפֶת וְגֵרָעוֹן, כִּי הַתּוֹסֶפֶת וְהַגֵּרָעוֹן (במצוות ה') בְּכָל שֶׁהוּא יָבִיאוּ אֶתְכֶם לְתַכְלִית הַקִּלְקוּל.
זה מתחיל בפשרות של נוחות. אבל ההמשך עלול להיות מסוכן. עלולים להחליף את התרבות היהודית בתרבות זרה, חס ושלום.
זכור אל תשכח
[ט] רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמר נַפְשְׁךָ מְאד פֶּן- תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: מה כל כך חשוב לזכור? [י] יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלקיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמר ה' אֵלַי הַקְהֶל-לִי אֶת-הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת-דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אתִי כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה וְאֶת-בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן: זה מה שצריכים לזכור.
שכחה היא עניין אנושי טבעי ביותר. גם מי שראה משהו במו עיניו והתפעל מאד ממה שראה, נוטה לשכוח במשך הזמן. ואף אם זוכרים את העובדות - את עוצמת החוויה שוכחים.
ומה קורה לאחר ששוכחים? [כה] כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי-ה' אֱלֹקֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ: בסך הכל דור שלישי בארץ; בנים ובני בנים. אבל זה מספיק כדי להיתפס לשכחה טוטאלית של הזכרון ההיסטורי הבסיסי של עם ישראל, הזכרון של "יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך..." והתוצאות: (כלי יקר) על זה אמר [כו] 'העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ'.
לזכור את החורבן
ביום חמישי הקרוב חל תשעה באב ופסוקים אלה (האחרונים) פותחים את הפרשה הנקראת בתפילת שחרית של יום קשה זה.
הלוח העברי עמוס ימי זכרון מן התורה. החל מיום השבת בכל שבוע שהוא "זֵכֶר למעשה בראשית" דרך החגים שכל אחד מהם נועד להזכיר לנו משהו מן ההיסטוריה שלנו: פסח - יציאת מצרים. שבועות - מתן תורה. סוכות - המסע במדבר. חוץ מזה יש לנו את חנוכה ופורים, ימי זכרון מדרבנן לזכר נסים שאירעו לנו באותם תאריכים "בימים ההם בזמן הזה". כל אלה ימי שמחה ועונג.
תשעה באב שונה מהם, כידוע, בהיותו יום אבל. הזכרון הוא זכרון החורבן והגלות שבאה בעקבותיו ועל כך מתאבלים וצמים יממה שלמה המוקדשת כולה לחשבון נפש נוקב: "מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו" אומרים לנו חז"ל ובכך מניעים אותנו לבדיקת התנהלותנו; האם עשיתי משהו כדי לזרז את בניין בית המקדש, או שמא אני חי בהשלמה עם עובדת החורבן?
ולפני שמסתערים עלי אני מבקש להבהיר שוב: הבעיה היא רוחנית-לאומית. הבעיה אינה טכנית בלבד ולכן גם הפתרון אינו טכני. מי שחושב שיגרש את המוסלמים (אם רק יתנו לו אפשרות לכך), יבנה את בית המקדש ובכך יביא גאולה לעם ישראל - חי בדמיונות שוא. ודמיונות שוא הם מסוכנים גם אם הם לעניינים שבקדושה. הבעיה היא רוחנית-לאומית והפתרון הוא חינוכי-לאומי.
תשעה באב, כמו ימי זכרון לאומיים אחרים, אינו אומר הרבה ליהודי, אזרח מדינת ישראל ובוגר מערכת החינוך שלה. יש כמה חוקים בעניין זה (בפסח איסור אכילת חמץ בפרהסיה, בט' אב איסור פתיחת בתי עינוגים) אבל הם יותר מזיקים מאשר מועילים. אף אחד אינו אוהב כאשר כופים עליו משהו ובטח לא כאשר אין לו מושג על מה ולמה עליו להימנע ממה שהוא אוהב/רגיל/בא לו לעשות.
זכרון היסטורי למניעת חורבן
פירוש מעניין נוסף של הכלי יקר לפסוק הפותח את הקריאה בתורה בתשעה באב: לכך אמר כי תוליד בנים ובני בנים וגו'. שאם תחשוב, אחר שתהיה מוחזק בארץ ימים רבים, שהיא שלך לחלוטין ומי יקחה מידך, על כן אמר בסיום הפרשה 'ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים'. כי בכל יום ויום הוא נותן לך נתינה חדשה; לא לחלוטין, אלא בכל יום על תנאי: אם תשמור מצותיו.
הזכרון ההיסטורי הינו יסוד קיומו של עם ישראל. הקשר שלנו אל הארץ הזאת דוקא, יסודו בברית בין הבתרים שנכרתה בין ה' ובין אברהם אבינו (בראשית ט"ו) ונתחדשה עם יצחק, עם יעקב ואח"כ עם כולנו על ידי משה רבנו. חשוב מאד לשוב לזכרון ההיסטורי ולא להחליפו בזכרונות חדשים. ועל ידי זה נזכה מיד ממש להבטחת הנביא: (ישעיהו מ, א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יאמַר אֱלֹקֵיכֶם: ומיד גם יתקיים הייעוד: [ה] וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר:
ושיהיה רק טוב ליהודים.
____________________________
נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'
