הנושא של מינוי שופטים ובמיוחד לבית המשפט העליון נמצא במחלוקת משפטית וציבורית זה שנים. כבר נכתב רבות על הצורך בשינויים בוועדה למינוי שופטים, על ייצוגיות של זרמים ודעות שונות הן בוועדה והן בבית המשפט העליון.
כל המבקרים סבורים שמינויים לבית המשפט העליון חייבים בשינוי ובריענון השורות, לרבות ועדה מכובדת שדנה בנושא - אך לא מצאה לנכון להצביע על דרכים אופרטיביות לעשות את השינוי או הטלטלה המתבקשת. למרות שיש רבים הסבורים, ביניהם גם שופטים עליונים ומשפטנים רבים, ששיטת המינויים של ישראל היא מן הטובות והמוצלחות ביותר מבין אלה הקיימות במדינה הדמוקרטיות הנאורות.
יש רבים שמסתייגים מכך. השיטה הקיימת של תשעה חברים (שלושה נציגי הכנסת, לרבות שרים, שני נציגי לשכת עורכי הדין, שלושה שופטים עליונים כולל הנשיא, 1אחד שר/ת המשפטים מכוח תפקידם), אינה מאוזנת דיה והתוצאה היתה שנשיא בית המשפט העליון, מכוח מעמדו תפקידו ואישיותו - היה בעל הקול והקו המכריע בבחירת השופטים לעליון וגם למחוזי.
שרי משפטים בעבר, אם מתוך חולשה או התבטלות בפני נשיא בית המשפט העליון או חישובים פוליטיים, לא רצו להתמודד עם הנשיא ולרוב ויתרו לו. שרת המשפטים ציפי לבני מובילה קו חדש ותקיף יותר במסגרת שינויים שבדעתה להכניס למערכת ואחת התוצאות מכך - התנגדות עיקשת למינויים המוצעים על-ידי ברק שיש בהם חזרה על העבר לאמר: שופטים שהם "משלנו", בשיטת חבר מביא חבר, חבר מאותו "מיליה" והמדאיג ביותר -מאותה אסכולה משפטית, שמבטיחה שהקו שמוביל הנשיא ברק לא ישתנה בעתיד.
די אם נזכור, שבעבר הקו הדוגמטי הזה הכתיב מינויים בנוסח הכסא הדתי, העדתי והערבי - שיטה שכולם ביקרו והסתייגו אך המשיכו לתמוך בה - כדי לא להפר את האיזון והסטאטוס קוו בין הפוליטיקאים והלחצים החברתיים.
כאמור, אין זה סוד שלבני לא מתרגשת במיוחד מהנשיא ברק, דבר שמאפשר לה להציע את פרופ' רות גביזון לעליון, למורת רוחם של הנשיא והנשיאה בדרך השופטת ביניש.
וכל זה למה? כי פרופ' גביזון מהווה איום על ההגמוניה של הקו המוביל של ברק ובמיוחד השופטת ביניש, שחוששת אולי בצדק, שפרופ' גביזון תאפיל עליה, והצל שהיא תטיל על הפסיקה ובמיוחד על התנגדותה העיקשת והאמיצה "לאקטיביזם שפוטי" או "האימפריאליזם השיפוטי" - לא תתאים לקו הרעיוני המוביל בעת הזאת.
רבים מאלה שמתנגדים לגביזון - מתלהבים ודוחפים מאידך למינוי של פרופ' קרמניצר הידוע בדעותיו הפוליטיות השמאלניות, אך תומך בקו של ברק לאמר: התערבות מקסימלית של בג"צ בהליכות והתנהלות מוסדות השלטון, הכנסת ואנשי הציבור הנבחרים בהעדר חוקה בישראל.
המחלוקת בין הצדדים, לא האידיאולוגית משפטית ולא הפילוסופית-משפטית- חברתית, לא תיפתר כנראה בעשור הקרוב. לכן מינוי שני המועמדים הקוטביים האלה יכול לאזן את המערכת בעליון והיא חייבת להתעדכן ולהפרות עצמה, על-ידי מינויים נוספים של אנשים מוכשרים משורות קהיליית עורכי הדין בישראל מכל שכבות הציבור ומבעלי דעות ותפיסות עולם שונות.
הטענות המושמעות נגד פרופ' גביזון, שאין לה ניסיון מעשי בשטח וניסיון מעשי בתחום האזרחי מסחרי ועיקר כוחה והתמחותה במשפט החוקתי - נכון גם לגבי רוב שופטי העליון, שהתמחו בתחום ספציפי, אבל בעליון ישבו ופסקו בתחומים לא להם ורבים מהם בהצלחה רבה.
כוחו של העליון בכך שהוא קובע תקדימים, הוא קובע נורמות התנהגות והתנהלות של גופים ואנשי ציבור. הוא קובע לא רק גורלות של אנשים, אלא גם גורלות עסקיים וכספיים, שלא להזכיר נושאים ברומו של עולם כגון, אמונה מוסר ויחסים בין אדם לחברו.
לא לחינם, אחד מכוחותיו החשובים של נשיא ארה"ב הוא מינוי שופטים עליונים, לפי רוחו, אמונתו ותפיסת עולמו. אולי רצוי לקחת מקצת מהרעיון האמריקני במינוי לעליון, כמו השימוע בפני ועדה בכנסת, אבל עד שיהיו שינויים בוועדת המינויים, בשיטה ובדרך, עדיין ניתן להגיע להישגים בשיטה הישנה - כמו מינוי פרופ' גביזון לעליון.
הנשיא ברק בחר בדרך לא מקובלת להודיע על התנגדותו למינוי של פרופ' גביזון בשל תפיסת עולמה המשפטית המגובשת שהיא כביכול המחסום למינוי. נראה לי שטיעון זה הוא תמים ולא הולם את המעמד, הרי ברור שלכל שופט ברמה של עליון יש אג'נדה ותפיסת אולם מגובשת, והיא הנותנת את האפשרות לבחור את השופט המתאים שישתלב במערכת המשפטית העליונה.
