ספרו האחרון של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, נקרא "שופט בחברה דמוקרטית" והוא, לכאורה, עוסק בתפקידו של השופט כפרט, המכהן בתפקיד שיפוטי בחברה הדמוקרטית. עיון בנושאי הספר מגלה שלמרות חלקים ממנו הדנים במשימות המוטלות על השופט כפרט, ניתן היה בקלות לקרוא לספר בשם: "המשפט בחברה דמוקרטית" וכן: "תפקיד המשפט בחברה הדמוקרטית" ו/או: "דמוקרטיה ומשפט" ושמות דומים המעתיקים את הדגש מן הדיון בשופט כפרט למערכת המשפט בכללותה.
אין ספק כי השופט ברק מייחס חשיבות רבה ביותר לשופט כפרט שיש לו דעות וערכים משלו. ערכים אלה יכולים להיות מנוגדים לדעת הרוב בחברה ואף לערכיה היסודיים. לאור חשש זה, מייחד המחבר בספרו חלקים משמעותיים הדנים בשאלה כיצד על השופט לשפוט על-פי החוק ועל-פי ערכיה של השיטה המשפטית ולא על-פי דעותיו הפרטיות.
ברק משוכנע שקיימת אובייקטיביות שיפוטית והשופטים חייבים ומסוגלים לפעול לפיה, ללא קשר לערכים ודעות פרטיות. השופט ברק מודע לחלוטין לקושי העצום הרובץ על שופט ועל כל אדם המבקש לפעול על-פי ערכים אובייקטיבים ולא על-פי דעתו והשקפותיו האישיות. רבים וטובים סברו שהדבר כמעט ואינו אפשרי.
דעתי הינה כי בשאלות יסוד בהן יש להכריע באמונות וערכים מרכזיים יתקשה מאוד השופט להפריד בין דעותיו וערכיו לבין פסיקתו. למרות זאת, איני מוצא בכך מקור לחשש. מערכת משפט אשר בה יש מקום למגוון רחב של שופטים תסתדר לא רע גם במקרים, המעטים מטבעם באופן יחסי, בהם יינתן על-ידי השופט פסק דין אידיאולוגי מובהק. הדוגמאות לכך קיימות ואף אחת מהן לא גרעה מיוקרת המערכת וסמכותה.
להבנתי, הפרדה בין השופט לאמונותיו תתאפשר ביתר קלות אם נטיל על בית המשפט את החובה להימנע ככל האפשר מהכרעה על-פי קווים של השקפת עולם במקום שניתן להכריע באופן מעשי וללא התיימרות להכריע בשאלות ערכיות. דוגמה להכרעה מעין זו הינה הכרעה לפיה אין לפקיד רישום במשרד הפנים סמכות לבדוק תוקפו של גיור, שכן בהכרעה כזו אין בית המשפט מתיימר לקבוע מהו הגיור שיש להכיר בו במדינת ישראל.
דרך נוספת הנה לקבוע כי, במידת ההכרח, על בית המשפט מוטל תפקיד של המגשר בחברה הישראלית, דהיינו, עליו לא רק להימנע מהכרעה במחלוקות על בסיס של השקפת עולם אלא לנסות ולמצוא במקומות בהם לא ניתן להימנע מהכרעה, פיתרון מוסכם או פיתרון שיהווה פשרה, אפילו זמנית, שרבים ישלימו איתה, ולו גם בדיעבד.
אבקש להפנות את תשומת לב הקורא לכך שהעדפתי להשתמש במונח "בית המשפט" ולא להתמקד בכלל בשופט כפרט. השוני אינו מקרי. החשיבות שאני סבור שיש לייחס לשופט כפרט הינה מועטה יחסית. לשופט כפרט ישנה חשיבות עצומה בכל הנוגע לסכסוך קונקרטי זה או אחר ולהשקפותיו ואף לשרירות ליבו חשיבות רבה הרבה יותר, במקרה הפרטי, מכפי שמערכת המשפט נכונה להודות. מאידך, בכל הנוגע לקביעת הנורמות בחברה הדמוקרטית תפקידו של השופט כפרט הוא שולי יחסית.
נורמות אינן נקבעות בפועל אלא לאחר זמן ולאחר עיצובן על-ידי שופטים רבים, במקרים רבים המובאים להכרעה שיפוטית. הנורמות נתונות תמיד למו"מ נוסף, לתיקון על-ידי חקיקה ועיצוב מחודש עם השתנות ההשקפה החברתית.
מנקודת מוצא זו ברור מדוע נראה לי שיש לתמוך בכל לב במינוי פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון. גישתו של נשיא בית המשפט העליון, השוללת את מועמדותה בשל העובדה שיש לה אג'נדה, נראית בעיני פסולה מכל וכל בשל שלוש סיבות: הראשונה, נוגעת לחשיבות המועטה, יחסית, שאני מייחס לערכיו של השופט כפרט על עיצוב המערכת הנורמטיבית הכללית, שהינה פרי של יצירה קולקטיבית מתמשכת. הסיבה השנייה נעוצה בתפיסתה של פרופ' גביזון לפיה על בית המשפט להימנע ככל האפשר מהכרעות הנוגעות לשאלות אידיאולוגיות הנתונות במחלוקת חריפה. הסיבה השלישית הינה עמדתה החותרת לתפקיד של גישור בכל הנוגע למחלוקות ערכיות ולא לתפקיד של הכרעה שיפוטית בהן.
בין אם מסכימים להשקפותיה בדבר הפשרה הרצויה בין ערכי דת ומסורת בישראל לבין ההשקפה המודרנית של זכויות האזרח, ובין אם לאו, גישתה העקרונית נכונה ומתחייבת.
רות גביזון אינה רק "מועמדת ראויה" לבית המשפט העליון, היא המועמדת הנכונה ביותר והמתאימה ביותר כיום, דווקא בשל האג'נדה המיוחסת לה. בצדק רואים רבים וטובים את נכונות מערכת המשפט למנותה לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון אבן בוחן לאמון שהם יכולים לרכוש למוסד זה. הטעם לכך אינו נובע מיכולת ההשפעה האישית המופרזת המיוחסת לה, אלא נוגע לשאלה האם למשפטנית שזו השקפתה וזו דרך פעולתה יש מקום בבית המשפט העליון. אם לרות גביזון אין מקום בבית המשפט העליון יכולים כל אלה המחזיקים בהשקפות דומות לשלי לראות עצמם כאילו נודו ממוסד זה ולהתייחס אליו בהתאם.
