הסחרחורת הפוליטית עוסקת אך ורק בהפלת הממשלה ובמועד הבחירות הבאות. היא מתעלמת משום מה מהנושא החשוב ביותר העלול לקרוס במערבולת היצרים הפוליטית, כאשר יד איש ברעהו, שלא לומר במפלגתו של רעהו.
תארו לעצמכם מדינה שאינה יכולה לחתום על חוזים לסלילת כבישים, לבניית בתי ספר ובתי חולים, שאיננה יכולה להעביר כספים לעיריות ולרשויות השונות, שאיננה יכולה לשלם שכר למורים, לגננות (ושומו שמיים, גם לחברי הכנסת), שאיננה יכולה לשלם לחיילים, לשוטרים ולאנשי שב"כ המופקדים על ביטחונה, שאיננה יכולה להעביר תשלומים לזקנים, למובטלים, שתיאלץ לסגור את שערי בתי החולים. הכאוס שישתרר כאן לא היה לו אח ורע במדינת ישראל. אך הפוליטיקאים בשלהם.
הסוגייה החשובה ביותר בחודשים הקרובים היא אישור תקציב המדינה. בעבר היתה הכנסת מאשרת אותו בחצות של היום האחרון בדצמבר. החוק מאפשר לדחות את אישור התקציב עד סוף מרץ ולא יותר. לאחריו מאבדת הממשלה את רוב יכולתה להשתמש בכספיה. לפי מהלך הדברים כיום, נפילת הממשלה נראית קרובה מאוד (אם כי יש לי ספקות באשר לכך). הבחירות ייקבעו אי-שם במרץ-מאי 2006, ובתקופה זו תשלוט ממשלת מעבר שלא תזכה לרוב לשם אישור תקציב המדינה. הרי אין לתאר שמפלגות העבודה, ש"ס, שינוי והערבים תרמנה את ידיהן בזכות תקציב שהן מתנגדות לו, וקשה לתאר שהליכוד אשר יישאר לבדו בממשלה "ייכנע" וישנה מהותית את תוכנית התקציב שלו. תקופת הבחירות תמנע אפשרות של פשרה אליה מגיעים בדרך כלל, במיוחד כאשר חלוקת התקציב תהיה נושא מרכזי בתעמולת הבחירות. אחריהן צריך יהיה להקים ממשלה שתגבש תקציב חדש. תהליכים שיסתיימו לאחר חודשיים-שלושה לפחות, כך שלא יהיה למדינה הזאת תקציב במשך מחצית שנת 2006.
לאחר שיתחיל תהליך ההידרדרות לנקודת הכאוס הכלכלי-חברתי בסוף מרץ, קשה יהיה לעצור אותה ולאשר תקציב תוך כדי מערכת בחירות תוקפנית ואגרסיבית (סגנונו של פרץ מעצב את אופיה כבר עתה). לכן שומה על המפלגות להגיע להסכמה מהירה לפני שעלבונות וגידופים יקטעו את ערוצי התקשורת ביניהן. ציפיה זו איננה בשמיים. שתי המפלגות כבר הסכימו ביניהן על מסגרת התקציב. לכן הסוגיה המכרעת היא מהו השוני בהקצאות התקציב בין הצעת משרד האוצר לבין הצעת מפלגת העבודה והאם ניתן לגשר עליו?
הנחת יסוד היא כי לקראת בחירות, כל המפלגות מעוניינות ללכת לקראת הבוחר. לכן גם הליכוד מוכן לעשות שינויים כדי להתיצב מול הבוחר כמפלגה "חברתית". נניח כי הפער הוא 20 מיליארד שקל בהסטות פנימיות של תקציב לרווחה למיניה. לכאורה סכום עצום אך למעשה בר-פיתרון. חצי מסכום זה (בערך אחוז אחד מתקציב המדינה) אפשר לפתור כמו בעבר על-ידי הפחתה בתקציבי המשרדים. המחצית השנייה ניתנת לפיתרון על-ידי כירסום ברזרבות והגדלת התקציב באחוז אחד. יש בכך איום אינפלציוני מסוים, אך לבנק ישראל ומשרד האוצר יש מספיק כלים כדי לבלום התפתחות כזאת. הסכנה של אי-אישור התקציב גדולה וחמורה פי כמה.
לסיום, סכנת הכאוס הצפוי אם לא יאושר תקציב המדינה מחייבת את המפלגות הגדולות להגיע להסכמה מהירה על תקציב המדינה ולאשרו לפני תחילת מערכת הבחירות. למותר לציין שריאליזם פוליטי צופה שהסיכוי לכך נמוך למדי.
