לפני עשרים שנה יזמה ממשלת ישראל מהלך אסטרטגי שיוביל לשלום בין לבנון לישראל. הרעיון המרכזי היה לעשות רפורמה במשטר הלבנוני, להציב את באשיר ג'ומאיל כנשיא, ובאמצעותו לחתום על חוזה שלום בין ישראל ללבנון.
סופו של ניסיון זה ידוע: ג'ומאיל אכן נבחר לנשיא, אך "פוצץ" מיד אחר כך בסיוע וביוזמה סורית. חוזה שלום נחתם עם ישראל, אך הפך לפיסת נייר חסרת כל ערך. מאז, הפך הגבול הלבנוני לגבול הלוהט ביותר, גבול שגבה מאות הרוגים במרוצת השנים.
היום, כאילו לא נלמד הלקח, שוב מנסה ישראל לכפות "רפורמה" על עם אחר, בתקווה שכך תוכל להביא לשלום בינינו לבין הפלשתינים.
האם לא למדנו לקח? האם נשגה שוב בשגיאה שיכולנו להימנע ממנה לפני עשרים שנה?
יאסר ערפאת אינו אדם שאפשר לסמוך על מילתו, על לחיצת ידו ועל חתימתו על הסכם. המינהל הפלשתיני אינו עומד בקריטריונים מערביים (אך גם שלנו אינו טהור ומושלם). ארגוני הטרור מתנגדים למדיניות של שלום. מעשי הטרור יימשכו גם לאחר חתימה על הסכמים. האם אלו תופעות שניתן לשנותן במחי יד? האם האוכלוסיה הפלשתינית שהיא הבסיס הרחב לכל שינוי, מתונה ושואפת שלום? האם יש נכונות לפשרה בקרב האליטות הפלשתיניות? כנראה שלא. אך האם רפורמה שנכפה על הפלשתינים אכן תשנה עובדות בסיסיות אלו? אינני סבור כך.
ישנן דרכים שונות לשינוי הגישה של הפלשתינים. החל מניסיונות פיוס ופשרה וכלה בהריסת ארגוני הטרור. אך אין בדרכי פעולה חלקיות וטקטיות כדי לשנות את הסביבה האסטרטגית ואת תפיסות היסוד של העם הפלשתיני. הדרישה של ישראל לרפורמה מאולצת וכפויה, נובעת כנראה מתוך ההבנה שאנו זקוקים לשינוי מהותי ואסטרטגי. אולם עלינו ללמוד מגורמים עוינים (לא-אלימים) למדינת ישראל כמו אחמד טיבי, כמה לקחים מקדימים, כדי להימנע מהכשלון הצורב של הניסיון לכפות רפורמה בלבנון.
ובכן, מה אומרים אנשים מצמרת הממשל הפלשתיני? הם טוענים, ולדעתי בצדק, כי כל מנהיג חדש שיחליף את עראפאת, לא יחזיק מעמד בשלטון זמן רב יותר מבאשיר ג'ומאיל, וכי גורלו יהיה דומה. יתר על כן, גם מנהיגים מדרגה שניה שימונו בתהליך הרפורמה, כמו שרים או מפקדי שירותי הביטחון יזכו לגורל דומה. לינץ' בראש חוצות יהיה גורלם. להערכתי, ממשלה שתחליף את ערפאת, ותשאיר אותו לכאורה כשליט חסר סמכויות, לא תצליח למלא את מקומו, אפילו אם ייתן את הסכמתו. הרי יודעים אנו את מידת האמינות של דבריו.
ערפאת לא יחיה לנצח, בריאותו לקויה, ואחת ממערכותיו - לב או מוח - עשויה לקרוס בזמן קרב ובא. הלחצים שלנו לייצור מנהיגות מתונה, עלולים לפעול כבומרנג על דמות המנהיגות החדשה. במו ידינו אנו מסייעים לעיצוב מנהיגות קיצונית, סרבנית, מחוייבת לרוח ההמונים: "בדם ובאש נפדה את פלשתין".
עלינו לשנות את המדיניות הרשמית, המוצהרת שלנו. עלינו להניח לפלשתינים לעצב את מדיניותם ולבחור את המדינאים שלהם. עלינו להימנע מאכיפת רפורמות ולהניח להם לעשות זאת בעצמם. עלינו להפעיל את השפעתנו באמצעות מנופים חיצוניים, מנופים לא-רשמיים ומנופים חשאיים.
הבה נפרט כמה מהם: מה שאסור לישראל, מותר לארה"ב ולמדינות אירופה. הן אלו שאנו חייבים לשכנע בצורך החיוני לעשות שינויים מפליגים. הן אלו שצריכות להשפיע על הפלשתינים. גם מדינות ערב אמורות לסייע, ושיטות השכנוע שלהן ברוטליות אך גם לגיטימיות בעיני הערבים וביניהם הפלשתינים. כמו כן עלינו להשפיע על דעת הקהל העולמית שסולדת מאכזריות, משחיתות ומטרור, שתלחץ גם היא על הפלשתינים. בממד זה טרם עשינו מספיק ולכן גם לא הצלחנו עד עתה. המנופים החשאיים הם כל אותן פעילויות של ארגוני המודיעין, הסיכול והמאבק החשאי. ארגונים אלו אמורים להשלים את המנופים האחרים הן בלחץ על הפלשתינים והן בערוצי שיתוף פעולה עם ארגונים דומים במדינות אחרות לשכנוע מנהיגיהן לפעול מול הפלשתינים.
משימות אלו קשות אך אפשריות. זוהי המדיניות הרצויה ואלו נדבכיה. היא אינה כופה, היא אינה אוכפת, היא אינה יוצרת עוינות ואלימות. היא מותנית בריכוז השליטה בידי גורם אחד, כגון שר במשרד ראש הממשלה. שר שיסגור את התפרים בין השב"כ, המוסד, צה"ל, משרד החוץ וגורמי ההסברה שאינם כפופים לאיש.
ביום זה, 20 שנה לפריצת מלחמת לבנון, הבה נזכור את "הרפורמה" ההיא, הבה נזכור את כל ממשלי הבובות. מקויזלינג ועד באשיר, למען לא נשוב ונשגה באותן שגיאות.
