לכאורה ניצחנו. בוש ומאחוריו ארה"ב כולה, התייצבו לימיננו. הוא אימץ את דרישותינו העקריות, לגמור עם הטרור לפני צעדים מדיניים, להחליף את השלטון ברשות הפלשתינית, ולקבוע את הגבולות בין המדינות במשא-ומתן. משקיף אובייקטיבי עשוי להרים גבה על הדרישה להחליף את ערפאת בבחירות דמוקרטיות, כאשר אפשר לנבא כי ישיג רוב מוחלט להמשך כהונתו. אולם עלינו להסתכל קדימה.
הפוליטיקאים ממלאים את ערוצי התקשורת במלל חסר משמעות: הימין משפשף בסיפוק את בטנו ורואה בנאומו של בוש אישור להמשך המדיניות הכוחנית שלו. השמאל צועק חמס כאילו נגזלה פיתו מפיו, ומציג תמימות דעים עם הפלשתינים. למעשה, רבים בשני הצדדים משתמשים בדברי בוש כמנוף לחיזוק מעמדם האישי, להתכוננות לבחירות וככלי לניגוח הצד השני. אני קורא תגר על גישה אינטרסנטית צרה זו. אם כן מה עלינו לעשות?
עלינו לנצל את "חזון" בוש לקידום השאיפות והמטרות שלנו, כאן ועכשיו, בהקדם האפשרי. נוצר מומנטום שיחזיק מים פרק זמן קצר אם לא נשתמש בו וננסה לנוע בכיוונים חדשים. כדוגמאות אציע כמה תחומים: סידורי ביטחון, שיקום הכלכלה, נדיבות צבאית וצעדים בוני אמון.
ועדה אזורית לסידורי ביטחון
בוש הציע לשתף את שכנותיה של הרשות - מצרים וירדן - בתהליך עיצוב סידורי ביטחון. הבה נתפוס את השור בקרניו וניזום, עוד היום, הקמת ועדה בהשתתפות מצרים, ירדן וישראל לניסוח ועיצוב סידורי ביטחון "אזוריים". לאחר עיבוד האג'נדה של הוועדה, אפשר להזמין גם את נציגי הרשות ולהתחיל לעבוד. הנציגים של כל מדינה יהיו רמי דרג: ראשי המועצה לביטחון, סגני רמטכ"לים ומנכ"לי משרדי החוץ. הוועדה תהיה ועדה מתמדת שמתכנסת מדי שבוע, ומציעה צעדים מודרגים בהסכמת כל הצדדים.
היתרונות של ועדה כזו הם רבים מאוד: מצרים וירדן יהפכו לגורם מתווך, נייטרלי במידה מסויימת. תיווצר דינמיקה חדשה של דיון והסכמות. הוועדה תהווה "מעקף" של ההחלטה לא לקיים מו"מ מדיני עם הפלשתינים לפני רגיעה בטרור. ולבסוף, נוכיח לאמריקנים כי יש שכר לעמלם, וכי אנו "משלמים" עבור התמיכה בנו.
ועידה לשיקום כלכלי
בוש הזכיר בנאומו את הצורך בשיקום השבר הכלכלי של האוכלוסיה הפלשתינית. הכלכלה שלנו גם היא אינה פורחת לאחרונה. מקובל על מומחים ומדינאים כי מצוקה כלכלית מחריפה עימותים. אם כן, עלינו ליזום ועידה כלכלית של המדינות העשירות, בשיתופנו לעיצוב מדיניות כלכלית ארוכת טווח ועתירת אמצעים לשיקום הכלכלה של מדינות האזור שנפגעו קשות במלחמה המוגבלת והמתישה. המטרה של ועידה זו תהא יצירת קרן מיוחדת של מליארדי דולרים שתיועד לא רק לרשות הפלשתינית אלא גם לירדן, לישראל ולמצרים.
הוועידה תיתן מענה לרצון של מדינות האיחוד האירופי, יפן ואחרות, להצטרף לפתרון הבעיה הפלשתינית ולפקח על השימוש במשאבים. מדינות האזור, שאמורות להנות מפירות הקרן, גם הן עשויות לתמוך בכך. ישראל היוזמת, תוכל להשפיע, בסיוע ארה"ב, על הגבלת הועידה ליעדים כלכליים. ככל שישראל תהיה יותר אקטיבית בייזום ובתאום הוועידה, כך ייזקפו לזכותה תוצאותיה. ארה"ב מעוניינת מרכזית בוועידה כזו, תסייע ותתמוך בהקצאת משאבים ומאחורי הקלעים להצלחת הועידה. אין זו הפעם הראשונה שועידה כזו מתכנסת ומצליחה. לדוגמה הוועידות להצלת הכלכלה של ברזיל, רוסיה, קוריאה ואחרות.
נדיבות ביטחונית
מה היתה התגובה המיידית לנאומו התומך כל-כך של בוש? כניסה לחברון! מדוע? למה? מה החיפזון?
אינני נוהג למתוח ביקורת על צעדים טקטיים, בזמן אמיתי של הממשלה ומערכת הביטחון. אך הפעם, השיקולים שונים. זכינו בעמדת כוח חדשה. בתמיכה גורפת של המעצמה היחידה בעולמנו המסוכסך. האם לא כדאי לנקוט בגישה הפוכה מזו שנקטנו? אולי עדיף דווקא לשחרר את הלחץ ולתת לרשות הזדמנות להשתמש בכך כסיבה להורדת רמת הטרור? אולי מתבקש ניסיון "לפתוח דף חדש" ביחסים עם הפלשתינים?
אני מציע, בטווח קצר, להיות נדיב ברמה הביטחונית, לנסות כמה צעדים בוני אמון, ולהראות לפלשתינים כי אנו מוכנים לפתוח צוהר לשחר חדש. להראות לאמריקנים כי התמיכה בנו נושאת פירות בדמות יציאה מערים מיושבות, אספקת מזון והפסקת כתרים וסגרים למיניהם. ברור כי צעדים בוני אמון לא יימשכו לעד. אנו מצפים למענה דומה מצד הפלשתינים. יש סיכוי כי לאחר שספגו מכה כה קשה בנאומו של בוש, תהיה להם נכונות רבה יותר להתפשר.
לא לעולם חוסן
הממשל האמריקני אינו מגובש עדיין. קיימת אפשרות כי כבר בדיוני G-8 תיתכן תפנית לא לטובתנו. לכן הבה נתמודד עם האתגר המדיני, הכלכלי והביטחוני, במדיניות אקטיבית, יוזמת, דוחפת, לתהליכים חדשים, לאווירה חדשה, ואולי גם לתפנית חיובית. אין לנו מה להפסיד, והרווחים האפשריים - רק השמים הם הגבול.
