כאשר הצבעתי - כמה לא מפתיע - בבחירות הקודמות לליכוד, עשיתי כן לא רק מתוך כוחו של הרגל ונאמנות תנועתית, בוודאי של מי שכיהן בעבר כחבר-כנסת בסיעת הליכוד. עשיתי כן, כמו גם בפעמים הקודמות, משום שלנגד עיני עמדה חוקת הליכוד, אשר בפרק ב' שלה (המטרות) נכתב, בין השאר: "שמירת זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, כזכות הניצחית שאינה ניתנת לעירעור, התמדה ביישובם ובפיתוחם של כל חלקי ארץ-ישראל והחלת ריבונות המדינה עליהם".
חוקה, או מצע, היא מעין כתב התחייבות בין התנועה לבין בוחריה. רבים מצביעים למפלגה זו או אחרת לא משיקולי מצע אלא משיקולים אישיים, מתוך הרגל ואפילו קשר רגשי בלתי רציונלי.
ממש כמו קשר בין אוהד לקבוצת הכדורגל שלו. אלה לא בהכרח קראו את המצע, אם כי באופן כללי הם יודעים שהליכוד היא תנועה ימנית ואילו העבודה היא תנועת שמאל. אין שום הסבר הגיוני מדוע תמיד ובכל תנאי אהיה אוהד קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים - יהיה הרכבה אשר יהיה.
האם כלל זה נכון גם בשדה הפוליטיקה? האם תמיד ובכל תנאי אהדתי ותמיכתי יהיו נתונות לקבוצת הליכוד?
שאלה זו מתחדדת בימים אלה של תחילת מערכת הבחירות והמפה הפוליטית החדשה המצטיירת לקראתן. שאלה זו איננה תולדת הימים האחרונים. היא נתעוררה מרגע שהתברר לתומכי הליכוד, כי דרכו של ראש התנועה וראש הממשלה, אריאל שרון, סוטה מיום ליום מדרכו האידיאולוגית של הליכוד ומחוקתו. הספקות נהפכו לאכזבה מרה, כאשר המפלגה, שלה הצביעו, ביצעה מהלך הפוך לגמרי ממה שהתחייבה לקיים.
הליכוד בראשות שרון עשה צעד שכל השמאל בירך עליו: הרס את גוש קטיף, עקר את מתיישביו, החזיר את ישראל לקווי 67' בדרום והכיר בעיקרון של מדינה פלשתינית ממערב לירדן בחבלי ארץ שהיסטורית הם המולדת היהודית.
אחרי שהשלים את ההינתקות מארץ ישראל, הינתקות אישית בראש וראשונה, עשה שרון דבר שלא נשמע אי פעם דוגמתו: המנהיג קם על מפלגתו, לאחר שאיים על חבריו לקבל את כל תכתיביו. שרון מקים ההתיישבות ועוקרה, היה לשרון מקים הליכוד - ומפלגו. להינתקות הפוליטית קדמו ההינתקות האידיאולוגית והינתקות טריטוריאלית.
בכל סיטואציה פוליטית נורמלית היתה המפלגה מקדימה להתנער ממנהיגה, שכך פגע בה וכך זילזל בנבחריה, במוסדותיה ובעקרונותיה. ואולם עוד קודם שזה קרה, הכריז שרון עצמו על הינתקות מן הבית ומן המותג ששמו "הליכוד".
ההכרזה על ההינתקות מהליכוד היא רעידת אדמה פוליטית במדינת ישראל. שיאה של תקופה בת שנתיים-שלוש שבהן איש אחד נתן את הטון במדינה לטוב, ובעיקר לרע. איש אחד כוחני מאין-כמוהו טילטל מדינה ותנועה, שיחק בהן כרצונו, כאילו היה ילד שנובר בארגז צעצועים, מקים מגדל מקוביות ומפילו.
אין חולק על כושר מנהיגותו הנדיר של אריק ואפילו על אומץ לבו להוביל מהלכים דרמטיים. אבל לאחר שתישכח "תרועת הפסטיבלים" על מהלך הפרישה הדרמטית, לאחר שהתקשורת תקלס אותו לבלי די במינונים מופרזים כדרכה על אומץ לבו, לאחר שילעיטו אותנו באין-ספור סקרים מגמתיים, תבוא שעת הבוחר. והוא, הבוחר, יעמוד אז עם מצפונו, אל מול שורת פתקי ההצבעה בקלפי ויחזור כנראה אל דפוס ההצבעה המסורתי שלו.
בסוף מרץ 2006 אנחנו צפויים איפוא לראות מפלגה "לאומית" מצומקת בראשות שרון הדועך, על שלל "כוכביה", בדיוק כפי שקרה בזמנם לדוד בן-גוריון, או ליגאל ידין או לעזר ויצמן, זכרם לברכה, ומנגד - ליכוד אולי מוחלש אבל גם מאושש וחזק דיו על-מנת לנסות ולכונן את הממשלה הבאה.
יהיה זה ליכוד, כך התקווה, שמציג נבחרת ראויה יותר, שמצהיר מחדש על דבקותו בארץ ישראל. נאמנות זו איננה עומדת בסתירה למאמצי שלום כנים, אבל היא שוללת נסיגות חד-צדדיות או ויתורים שאין תמורה כנגדם. יהיה זה ליכוד שממשיך לקדם את הכלכלה החופשית ומצמצם במקביל את הפערים בין העשירונים שלמעלה ולמטה.
כאשר הכדורגלן יוסי אבוקסיס עזב את בית"ר ירושלים, האוהדים בכו. אבל אף אחד מהם לא חדל להיות אוהד בית"ר והעביר נאמנותו להפועל תל אביב. כאשר ג'ובאני רוסו, כוכב מכבי חיפה, עזב ל"גלאקטיקוס" של תל אביב, האוהדים שרקו לו בוז ונשארו עם חיפה. וכמו הנאמנות לבית"ר ירושלים בכדורגל, הנאמנות לליכוד הנכון והאמיתי תגבר בקרב הרוב המכריע של תומכיו המסורתיים ונאמני המחנה הלאומי, על ההיתפתות להוסיף וללכת מתוך עיוורון פוליטי ובדרך האבדון הפוליטי, בעקבות ה"גלאקטיקוס" שרון ואולמרט.
