הסחרחורת הפוליטית עוסקת אך ורק בהפלת הממשלה ובמועד הבחירות הבאות. היא מתעלמת, משום מה, מהעניין החשוב ביותר העלול לקרוס במערבולת היצרים הפוליטית כאשר יד איש ברעהו, שלא לומר במפלגתו של רעהו.
תארו לעצמכם מדינה שאינה יכולה לחתום על חוזים לסלילת כבישים, לבניית בתי ספר ובתי חולים, שאינה יכולה להעביר כספים לעיריות ולרשויות השונות, שאינה יכולה לשלם שכר למורים ולגננות (ושומו שמים, גם לחברי הכנסת), שאינה יכולה לשלם לחיילים, לשוטרים ולאנשי שב"כ המופקדים על ביטחונה, שאינה יכולה להעביר תשלומים לזקנים ולמובטלים ושתיאלץ לסגור את שערי בתי החולים. במדינת ישראל ישרור כאוס שלא היה לו אח ורע. אך הפוליטיקאים בשלהם.
הסוגייה החשובה ביותר בחודשים הקרובים היא אישורו של תקציב המדינה. בעבר היתה הכנסת מאשרת אותו בחצות של היום האחרון בדצמבר. החוק מאפשר לדחות את אישור התקציב עד סוף מרס ולא מעבר לכך. אחרי המועד הזה מאבדת הממשלה את רוב יכולתה להשתמש בכספיה. לפי מהלך הדברים כיום, נפילת הממשלה נראית קרובה מאוד (אם כי יש לי ספקות באשר לכך). הבחירות ייקבעו אי-שם בין מרס למאי 2006, ובתקופה זו תשלוט ממשלת מעבר שלא תזכה לרוב לשם אישור תקציב המדינה.
הרי אין קשה להאמין שהעבודה, ש"ס, שינוי והמפלגות הערביות ירימו את ידיהן בזכות תקציב שהן מתנגדות לו, או שהליכוד שיישאר לבדו בממשלה ייכנע וישנה מהותית את תוכנית התקציב שלו. תקופת הבחירות תמנע אפשרות של פשרה שאליה מגיעים בדרך כלל, במיוחד כאשר חלוקת התקציב תהיה נושא מרכזי בתעמולת הבחירות. אחריהן צריך יהיה להקים ממשלה שתגבש תקציב חדש - תהליכים שיסתיימו לאחר חודשיים-שלושה לפחות, כך שלמדינה לא יהיה תקציב במשך מחצית מ-2006.
לאחר שיתחיל תהליך ההידרדרות לכאוס כלכלי-חברתי בסוף מרס, קשה יהיה לעצור אותו ולאשר תקציב תוך כדי מערכת בחירות תוקפנית ואגרסיבית (סגנונו של פרץ מעצב את אופיה כבר עתה). לכן שומה על המפלגות להגיע להסכמה מהירה, לפני שעלבונות וגידופים יקטעו את ערוצי התקשורת ביניהן.
ציפייה זו איננה בשמים. שתי המפלגות הגדולות כבר הסכימו ביניהן על מסגרת התקציב. לכן, השאלה המכרעת היא: מהו השוני בהקצאות התקציב בין הצעת משרד האוצר לבין הצעת מפלגת העבודה, והאם ניתן לגשר עליו? הנחת יסוד היא כי לקראת בחירות, כל המפלגות מעוניינות ללכת לקראת הבוחר. לכן גם הליכוד מוכן לעשות שינויים כדי להתייצב מול הבוחר כמפלגה "חברתית".
נניח כי הפער הוא 10 מיליארד שקל בהסטות פנימיות של תקציב לרווחה למיניה. לכאורה סכום עצום, אך למעשה בר-פתרון. חצי מסכום זה (בערך 1.5% מתקציב המדינה) אפשר לפתור כמו בעבר, על-ידי הפחתה בתקציבי המשרדים. המחצית השנייה ניתנת לפתרון על-ידי כרסום ברזרבות והגדלת התקציב באחוז אחד. יש בכך איום אינפלציוני מסויים, אך לבנק ישראל ומשרד האוצר יש מספיק כלים כדי לבלום התפתחות כזאת. הסכנה של אי אישור התקציב גדולה וחמורה פי כמה.
לסיום, סכנת הכאוס הצפוי אם לא יאושר תקציב המדינה מחייבת את המפלגות הגדולות להגיע להסכמה מהירה על תקציב המדינה ולאשרו לפני תחילת מערכת הבחירות. למותר לציין שריאליזם פוליטי צופה שהסיכוי לכך נמוך למדי.
